Retour

Kol Bo

Auteur : Inconnu

Le Kol Bo est une œuvre halakhique écrite à l’époque des Rishonim d’auteur inconnu, en 1547 à Venise. Certains disent que c'est une version abrégée ou une version antérieure d'Orchot Chaim.

Vous retrouverez ici les textes relatifs au deuil issus de l'ouvrage.

Siman 114

דין הלכות אבל וטומאת המת

מהרמב״ם ז״ל עם דעת קצת שאר הפוסקים ז״ל

מצות עשה להתאבל עם הקרובים ביום ראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה מן התורה ומשה רבינו עליו השלום תקן שבעת ימי אבלות.

מאמתי יתחייב אדם באבלו׳ משיסתם הגולל אבל אינו אסור בדבר מהדברים שאבל אסור בהן עד שיקבר. הרוגי מלכות שאין מניחין אותן ליקבר אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותן מתאבלין עליהן משנתיאשו מלשאול למלך לקברן. מי שטבע בנהר או שחיה רעה אכלתהו מתאבלים עליו משנתיאשו לבקשו.

מצאוהו אברים אברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתיאשו מלבקשו. מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואין יודעין מתי יקבר מתחילין למנות שבעה ושלשים ולהתאבל משיחזרו פניהם מללוותו.

הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהה שלשים יום באדם אפילו מת ביום שלשים זהו נפל ואין מתאבלין עליו. ואם ידע בודאי שנולד לט׳ חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד מתאבלין עליו.

בן תשעה חדשים שנולד מת ובן שמנה אפילו שמת לאחר שלשים יום ומי שיצא מחותך או מסורס אף על פי שכלו לו חדשיו אין מתאבלין עליו. הרוגי מלכות נקברין בקברי אבותיהם אבל הרוגי בית דין אין נקברין בקברי אבותיהם עד שיתאכל הבשר ואין מתאבלין עליהן אבל אוננין עליהן שאין אנינות אלא בלב.

כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואינן נכללין עם ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשו׳ והמינין והמוסרים אין מתאבלים עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ואוכלים ושמחים שאבדו שונאי המקום.

ובאבל רבתי פרק שני כתו׳ אין מתעסקין עמו בכל דבר. פירוש ואם היה כהן אין קרוביו מטמאין לו דכתיב בעמיו בעושה מעשה עמיו ולא שפרשו מדרכי צבור. והרי״ף מפרש לה בהלכות טומאה המאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלי׳ וכל דבר שהוא כבוד החיי׳. אי זהו מאבד עצמו לדעת שאין מתאבלין עליו זה שגלה דעתו ואמר הריני עולה לגג וראו אותו שעלה לראש הגג דרך כעס או שהיה מצר ונפל ומת אבל אם לא גלה דעתו על זה אף על פי שנמצא חנוק או תלוי באילן או מושלך על סייפו או שנפל מראש הגג הרי זה בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעים ממנו כל דבר:

פרק שני

ואלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה אביו ואמו ובנו ובתו אחיו ואחותו מאביו. ומדבריהם מתאבל אדם על אחיו ואחותו מאמו ועל אשתו הנשואה וכן האשה על בעלה. ואפילו כהן שאינו מתטמא לאחיו ולאחותו מאמו מתאבל עליהן.

בנו או אחיו הבא מן השפחה או מן הנכרית אין מתאבל עליהן וכן מי שנתגייר הוא ובנו או שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה. וכן אשתו ארוסה אין מתאבל עליה ולא אונן וכן היא לא אוננת ולא מתאבלת עליו כל הקרובי׳ שאדם חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניה׳ מדברי סופרים כיצד הרי שמת בן בנו או אחי אביו או אחי בנו או אם בנו פי׳ ואינה אשתו כגון שגרשה חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבלות בפניו אבל שלא בפניו אינו חייב וכן בשאר קרובי׳.

ומתאבל אדם על חמיו וחמותו בפני אשתו הנשואה אבל לא על שאר קרוביה וכן היא מתאבלת על חמיה וחמותה בפני בעלה ולא על שאר קרוביו הכהן מתטמא לאביו. כתב ר׳ שמואל מאיור״א ז״ל שאין רשאי כהן לטמא לקרובו הרוג דאמרינן לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר והרוג חשבינן ליה לחסר בכמה דוכתי וכל שכן אם חסר אבר מחיים בין לאחר מיתה. וה״ר יחיאל ז״ל אמר דלא מקרי חסר רק בכדי שינטל מן החי וימות. ואין הכל מודים לו שכל הסוגיא של נזיר מוכחא דאפילו עצם כשעורה נקרא חסר.

כהן מתטמא לאביו ולאמו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו אשר לא היתה לאיש אבל אם היא נשואה או אפי׳ ארוסה אינו מטמא. נתגרשה מן הארוסין מטמא לה. אנוסה או מפותה אינו מטמא לה. ומטמא הוא למת מצוה כלומר שאין לו קרובין אלא הוא כגון שפגע במת מושלך בדרך והיה הכהן לבדו ואין עמו אחר והיה קורא שם בדרך ואין עונה. במסכת שמחות אי זהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין את קולו אבל בני העיר שומעין את קולו אין זה מת מצוה ע״כ. ולעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם נושאי המטה וקובריה אבל אם יש שם כדי נושאי המטה וקובריה אין זה מת מצוה.

ואשתו הנשואה עשאוה רז״ל כמת מצוה לפי שמא לא תמצא מי שיתעסק בה כיון שאין לה יורש אלא הוא. ואינו מתטמא לאשתו הפסולה כגון האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת לאחר ואח״כ בא בעלה הראשון שהיא פסולה לשניהם שניהם אין מתטמאין לה. אבל מתטמא הוא לאמו ואפילו חללה וכן לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו מאביו ואפילו ממזרי הספקות כגון שנתערבו הולדות או ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וכיוצא בהן או המתגרשת ספק גרושין או בגט פשוט אינו מתטמא להן ואינו מתטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמיו.

ואין המלקט עצמות אביו מתטמא להן אף על פי שהשדרה קיימת שאינו מתטמא למת אם אינו כלו שלם. כהן שמת לו מת שמתטמא לו צריך למהר לקברו בסיף בית הקברות שלא יטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו שאסור לכהן ליטמא אפילו בשעה שמתטמא לקרוביו.

ואינו מתטמא לקרובים אלא עד שיסתם הגולל אבל אחר שיסתם הגולל הרי הן כשאר מתים שאם יטמא בהם לוקה. וקודם שיסתם הגולל מצות עשה לכהן להטמא לקרובים ואם לא רצה להטמא מטמאי׳ אותו בעל כרחו. במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הנקבות הכוהנות שאינן מזוהרות על הטומאה אינן מצוות להטמא לקרובים אך הרשות בידן. נשיא שמת הכל מתטמאי׳ לו ואוננין עליו לפי שהכל חייבין בכבודו עשאוהו כמת מצוה. כהן קטן הגדולים מוזהרין שלא יטמאוהו אבל אם בא ליטמא מעצמו אין בית דין מצוין להפרישו אבל אביו צריך להדריכו ולחנכו בקדושה.

וכהן הנוגע במת או המאהיל או הנושא את המת או שאר הטומאות הפורשו׳ מן המת או שנכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה אף על פי שהטומאה עצמה בדבר אחר או שנכנס בבית הקברות לוקה. והגוים אין מטמאין באהל וקבורתיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס שם ולדרוך עליהן ואינו אסור עד שיגע בטומאה עצמה או ישאנה. וה״ר יצחק ז״ל אוסר וז״ל וצריך לכהן ליזהר מלטמא בקברי גוים ובגוים לא מבעיא דבמגע ובמשא יטמאו לכולי עלמא אלא אפילו באהל מטמאו דאין הלכה כרבי שמעון אלא כסתם משנה דמדורות הגוים טמאים עכ״ל.

עוד כתב וז״ל וטומאת אהל שהוא מוזהר עליה צריך ליזהר שלא יאהיל בגופו או בידו על המת או על אחת מאבריו. וכן לא יגע בדבר המטמא במגע ובמשא. ולא ישא דבר המטמא במגע ובמשא. ואלו הן המטמאין באהל כזית מן המת כזית נצל. פירוש בשר שנמוח ונקרש ואם אינו נקרש אינו מטמא שלא בא מן הבשר ומלא תרוד רקב. וזה אינו מצוי בינינו שלא יכול להיות אלא בנקבר ערום בארון של שיש והשדרה והגלגולת ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי ורוב בנינו ורוב מנינו. פירוש רוב בנין בגובה האדם. שתי שוקיו וירך אחד. ורוב מנינו פירוש קכ״ה אברים ורוב עצמות ורביעית דם ודם תכוסה מטמא מדרבנן. ואי זהו דם תכוסה צלוב שדמו שותת ונמצ׳ תחתיו רביעית דם. וכל אלו מטמאי׳ גם במגע גם במשא חוץ ממלא תרוד רקב שאינו מטמא במגע. ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמי׳ ובית הפרס ואבר מן החי ואבר מן המת שאין עליה׳ בשר כראוי והשדר׳ והגולגולת שחסרו וחסרון השדרה לדברי ב״ה חוליא אחת ובגלגלת כסלע והרבה נקבי׳ קטני׳ מצטרפי׳ לכסלע.

הגולל מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא. פר״ש ז״ל גולל זה כסוי הארון. דופק זה שהגולל נשען עליו. ור״ת ז״ל פירש המצבה זהו הגולל והאבני׳ שהיא נשענת עליה׳ קרויין דופק וטהורי׳. וכהן אינו מוזהר על זה ולא על כלי מתכו׳ שמגען כמת דתניא כל טומאה שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר עליה ר״ל שום טומא׳.

והנוגע בקבר סתום שיש בו חלל טפח על טפח ברום טפח הנוגע מן הצדדין טמא ואם אין בו כשעור הזה טהור רק כנגד הטומאה שהיא בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. והיכא שהיא פתוחה כגון קבר שהוא פתוח וכן בית ואהל שהן פתוחים ויש שם חלל טפח מותר לכהן ליכנס שם ולעמוד עליהם או תחתם. ופר״י ב״ר מאיר ז״ל מתוך המשנה חלוקי חלונות המביאין טומאה בין בית לבית ובי׳ בית לעליה אם הוא עשוי לשום תשמיש שיש בו טפח על טפח מרובע מביא טומאה ואם מעטו כל שהוא אינו מביא והוא שמעטו בדבר שאינו מקבל טומאה ומבטלו. ואם מבטלו צריך שיסתו׳ כל החלון ואז חוצץ.

וחלון העשוי לאורה בידי אדם גלוי שעורו כפונדיון האצטלקי שהוא כסלע מרונית. התחיל לסותמו ולא הספיק לגמרו אם נשתייר אצבעיי׳ ברוחב גודל מביא טומאה פחו׳ מכן הרי זה כסתום ואינו מביא טומאה. וחלון שנעשה שלא על ידי אדם שעורו כמלא אגרוף של בן בטיח והוא כראש גודל של כל אדם. וחלון העשוי לאויר לשמור גנות ופרדסים שעורו כמלא מקדח סתם.

המת בבית ולו פתחים הרבה כלן טמאין. פי׳ אם יש דבר בולט כנגד הפתח לפני הפתח טמא מפני שסוף טומאה לצאת בפתח אחד מהן. נפתח אחד מהן הוא טמא וכלן טהורי׳ חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ארבע על ארבע הציל כל הפתחים אפילו חשב משימות המת לדברי ב״ה אפילו למפרע. ואם נושא על כתפו מקל שיש בהקפו טפח ישמר שלא יאהיל צדו האח׳ על המת ומדרבנן כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן שלא במקו׳ חבורן טהורין הא במקום חבורן הכל טמא.

האשת שמת עוברה ונפתח הרחם עד שנראה ראש הנפל בפיקע של שתי וערב פי׳ פקעיות של מטוה הבית טמא. וכן המפלת שליא הבית טמא. ושדה שנחרש בו קבר אסו׳ ליכנס לתוכו. ומדורות הגוים ששהה בהן ארבעי׳ יום אסור ליכנס לתוכן מן הדין אך יש בינינו חזירים ולכך נהגו להחזיקם בטהרה.

ובפרק ח׳ של מסכת אהלות קאמר שנינו אלו מביאין ולא חוצצין חוצצין ולא מביאין וחוצצין מביאין ואלו חוצצין ולא מביאין התיבה והשדה והמגדל וכוורת הקנים וכוורת הקש ובור וספינה אלכסנדרית שיש להן שולים ומחזיקי׳ ארבעי׳ סאה בלח שהן כוורים ביבש והן הנקראים כלי עץ הבאים במדה ופשוטי כלי עץ ויריעות וסדין ומפץ ומחצלת שהן עשויין אהלים. וכן בהמות או חיות בין טמאו׳ בין טהורות והעוף שקנן בחלון והעושה מקום לקנן בשבלים פירוש חטט. ואוכלין שלא הוכשרו שאין מקבלין טומאה וירקות המתקיימות בימות החמה ובימות הגשמים והסככות והפרעות שהן יכולין לקבל תקרה בינונית. ואלו הן הסככות אילן המסך על הארץ. והפרעות אילן היוצא מן הכותל.

ואלו מביאין ואין חוצצין כלי עץ שאינו בא במדה מפני שהוא ככל הכלי׳ ומטמאין והוא הדין לאדם ויריעה ופשוטי כלי עץ וסדין ומפץ ומחצלת שאין עשויין אהלי׳ אלא מתוחים בלבד ואין להם שפוע ואין להן כתלי׳ ובהמה וחיה שמתו והאוכלין טמאין ומוסף עליהן ריחי׳ של יד ושל אדם. פירוש שהם בכלל כלי אבני׳ שאמרנו למעלה שאינן חוצצין. ואלו חוצצין ולא מביאין מסכה פרוסה וחבלי המטות והמשפלות והסריגות שבחלונות פי׳ שאם יש חלון בין שני בתים והטומאה בבית אח׳ מהן ואחד מאלו יהא מתוח בחלון זה לסתמו אע״פ שיש ביניהן אויר חוצצין ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפותח טפח מסכה פרוסה פירוש בגד קודם שיארג והמשפלו׳ הם קופות שמוציאין בהן זבל.

ואלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקו׳ שהן מחוברות לקרקע חוץ לארבעה ששנינו. וכפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח והקופץ ממקו׳ למקו׳ ועוף הפורח וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים קשר הספינ׳ בדבר שהוא יכול להעמידה וכבש האבן על גבי הטלית מביאין הטומאה ואם לאו אינן מביאין וטהור. וארובה שהיא באמצע הבית בין יש בה פותח טפח טומאה נגד ארובת הבית טהור טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור. עכ״ל ה״ר יצחק ז״ל.

ספר ה״ר יצחק בעל המנהל ז״ל מעשה בא לפני ה״ר שמואל על שני בתים שהיו זו לפנים מזו והיה חצר אחד ביניהן והיה המת בפנימי ושאלו אם היה מותר להיו׳ כהן בחיצונה והיה הרב רוצה לאסור משום סוף טומאה לצאת בעד החיצונה. הכא נמי אמרינן גבי זיז שלפני פתח הבית שטמא בשביל זה. ויש שרצו להקשות לו אם כן היאך יכול לעבור כהן דרך פתח בית הקברות דכמו כן איכא סוף טומאה לצאת. ואינה קושיא דשמא לא יוציאנו דרך שם אלא יקברנו.

ר״י מאיור״א הראה לה״ר נתנאל שאין כהן מותר על סוף הטומאה לצאת ואפילו תחת הזיזין. ועל אסקופת פתח יכול לעמוד ובלבד שלא יהיה שם חור פותח טפח להביא הטומאה ע״כ. בספר היראים כתוב חרב הוא כחלל ואפילו נטמא באהל המת וכל שכן אם נגע בו. הלכך צריכין כהני׳ להזהר שלא ליטמא לחרב שנטמא למת בין במגע בין באהל ע״כ. כהן שנכנס בבית הקברות או לאהל המת בשגגה ואחר שידע התרו בו וקפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחואה לוקה.

ומת תופס ארבע אמות שלו לטומאה וכהן שנכנס לתוך ארבע אמות שלו מכין אותו מכת מרדו׳ וכן אם נכנס לבית הפרס אבל מותר לו ליכנס לבית הפרס לדבר מצוה כגון לילך לישא אשה או ללמוד תורה ואין שם דרך אלא הוא.

וכן אם מתטמא בטומאת מדבריהם לכבוד הבריות כגון אם הלך אבל לבית הפרס הולך אחריו לנחמו שם. וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכים ואפילו מלכי גוים שאם יזכה יבחין מה בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם וכן כל כיוצא בזה. וכן מתטמא בטמאו׳ של דבריהם לדין ולערער עם הגוים מפני שהוא כמציל מידם. וכל כהן המתטמא במזיד לוקה. כהן שנטמא וחזר ונטמא והתרו בו על כל פעם לוקה על כלן.

כתב ה״ר יצחק וז״ל ועל הגוסס פסקו ה״ג והרי״ף שמות׳ הכהן לעמד עליו עד שתצא נפשו. אבל ה״ר אליעזר ממי״ץ וגדולי איור״א היו אוסרין.

כהן שנכנס בשדה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע המעזיבה מזה אבעיא לן צריך שהיה למלקות ולא אפשיטא ויש אומרים למלקות ליכא דבשהיה לית בה מעשה ע״כ. כהן אבל ואין שם אחר שיעלה לספר תורה אלא הוא כיון שתקנה היא אינה דוחה אבלות ואפשר שיעלה ישראל במקומו כ״מ. כתב הבעל המלמד ז״ל וז״ל נאמר ונשאל למה החמירה תורה בטומאת מת שהנוגע בנבלה או בשרץ יטהר ביומו והנוגע במת יטמא שבעה ימי׳ כאלו מגע המת דבר מרוחק. והלא קבורת מת מצוה גדולה עד שהקבלה אמרה שמת מצוה דוחה שאר מצות זו תמהה גדולה על שתי מצות שהן סותרות זו את זו והלא מגעו מצוה גדולה וטומאתו חמורה באה להזהיר האדם שלא יגע במת. ועוד צריך להתבונן בחבוב מצות קבורת המת והלא אם יקבר הגוף או לא יקבר הכל הולך אל מקום אחד. ונשוב להשיב על שתי השאלות הקודמות נאמר שחבוב קבורת המת הוא לשני טעמים האחד על דרך מדה טובה והוא שישא אדם פנים למי שנהנה ממנו כמו שבא בתורה ללמד מדה טובה לא תתעב מצרי כי גר היתה בארצו. וכן ראוי שלא יתועב הגוף אח׳ שהנפש גרה בו. והלא תראה האדם כשיחרב ביתו יחמול עליו ולבו יכאב אם יהיה למחראות וכן קשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ועל דרך זה אמרו קשה רמה למת כמחט בבשר חי. והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא בדמותו. וכן בא על דרך זה חבוב קבורת הגוף ושאר הכבוד הנעשה לו במותו והא כחבוב תשמישי קדושה שהן נגנזין. מצורף אל זה שקרובי המת מוצאין נחמה בכבוד ההוא כמו שבא הכתוב לבא לנוד לו ולנחמו תחלה לנוד ולבסוף לנחמו והטעם השני והוא החזק והצרי׳ לאמונתנו בתחיית המתים כי אלו היו משליכין גוף האדם המת כאחת הנבלות היו בני אדם אומרי׳ נמשל כבהמות נדמו ולא היו מקבלין אמונת התחיה כמו שהן מקבלין עם קבורתו בראותם כי יבנו לו בית וילבישנו וכל שכן בראותם כי יקברוהו אצל אבותיו ובני משפחתו להיות עתידים לעמוד יחד בני המשפחה ולקיים זאת האמונה ההכרחית נכתב בתורה מה שבא בקבורת האבו׳ ובקפדותם במקום קבורתם ושכבתי עם אבותי. ורבו׳ ז״ל אמרו על זה למה האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל אמר רבי פלוני דברים בגו אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים. נמצא שהכונה היא לאמונת התחיה ולחזק האמונה הזאת אמרו עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ולא על כל אדם אמרו רק על הצדיקים. ועל הדרך הזה היא ההקפדה ברוב כבוד גופות המתים. ולפי שלא יתעה האדם ברוב הכבוד הנעשה למת ושלא יעלה בלבו כי הוא המכוון באדם אמר׳ תורה שהנוגע בו יטמא שבעה ימים להשיג הכונה ולדעת כי לא בשוקי האיש ירצה כי אין הרצון הראשון בגוף כי אם בנפש הנשארת ועונה מכפר השם באחרית ולא יעיר כל חמתו לכלות הנפש לפי שסבת העונות היה הגוף והוא נושא העונות לשאל תחתית שהם הטמאות בנפש באמת כמאמר הכתוב אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו׳. ולכן הנוגע בו יטמא שבעה ימים לדעת ולהבין שמגעו היה ככלי טמא. ולפי אמונה זו נהגו לומר בשעת הקבורה והוא רחום ודע והבן כי לפניו בא ויזכור כי בשר המה ורוח הולך ולא ישוב. והוצרך לומר בו ולא ישוב בטבע עד עת התחיה שישיבהו ה׳ בגבורתו כדרך שאר הנפלאות עד כאן.

עוד טעם אחר על ענין טומאת המת שהפליגה התורה בענין טומאתו ידוע כי ענין הטומאה ענין בזוי והמאסת הדבר כל זה להראו׳ שכל מה שנתיקר הגוף בעוד נפשו בו לא נתיקר רק לכבודה אשר תשכון בקרבו אך אחרי הפרדה ממנו יחשבוהו ככלי אין חפץ בו כ״מ:

מצות עשה של דבריהם להתעסק בכל צרכי הקבורה ולהוציא המת ולשאת אותו על הכתף ולילך לפניו.

וזהו המנהג אשר נהגו בו ישראל במתים ובקבורה הוא שמאמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרי׳ לחייו ומדיחין אותו כדי להעביר זוהמתו שלא יקוצו העם בטלטולו וטחין את ראשו בביצים טרופין בקלפתם. וזה המנהג קדום לסימן לפי שהיו מוליכין אותו חוץ לעיר ליקבר וכדי שיכירו הקוברי׳ שהוא ישראל עשו בו סימן זה. וטעם הביצי׳ שגלגל הוא שחוזר בעולם ואח׳ ההדח׳ פוקקין את נקביו ומלבישין אותו תכריכין תפורין של פשתן לבנים ומכסין את פניו שלא לבייש את העניים שפניה׳ מושחרין ברעב.

והגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו ואין פוקקין את נקביו ואין מניחין כלי מקר על טבורו שלא יתפח ולא סכין אותו ולא מדיחין אותו ולא מטילין אותו על המלח ולא על החול עד שימות. והנוגע בו הרי הוא שופך דמים. וכן המאמץ עיניו עם יציאת נשמה שופך דמים אלא ישהה מעט שמא נתעלף. וכן אין קורעין עליו ולא מספידין ואין מכניסין ארון בבית עד שמת.

מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית חברו אין לו בית חברו אוכל בבית אחר שלו אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות בו מחיצה מחזר פניו ואוכל ובין כך ובין כך לא יהיה מסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכי׳ עליו ואין מזמני׳ עליו ופטור מק״ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל המצות האמורות בתורה. ובשבת מסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך ומזמנין עליו ומברכין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה.

נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות.

אין משהין את המת אלא מדיחין מטתו מיד. וכל המדחה מטתו הרי זה משובח ועל אביו ועל אמו הרי זה מגונה ואם היה ערב שבת או עי״ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו מותר שלא מהר אלא לכבוד אביו ואמו.

וכל המלין את מתו עובר בלאו אם לא הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו. ולא יקברנו בתכריכין יקרים שלא לבייש מי שאין לו. והמנהג כשמת המת מתקבצין כל הקהל והולכין לביתו ואומרי׳ צדוק הדין וכשמגיע לדיין האמת קורע האבל.

ואינו קורע גלמתו שקורין קפ״א או גרמייש״א אבל פושטה וקורע מלבוש העליון ועל אביו ועל אמו קורע אפילו גלמתו. וה״ר יצחק ז״ל כתב שעל אביו ואמו קורע כל הבגדים שהוא לבוש אפילו לבוש מאה בגדים ואינו קורע באפרקסותו שקורין קפ״א או טבאר״ש. והר״ף ז״ל כתב וכן לא יקרע בחלוק התחתון שקורין קמיש״א לפי הערוך שפירש דאפרקסותו הוי חלוק התחתון ואפילו באביו ואמו דעל כרחו הוא דאמר דאפרקסותו אינה מעכבת היינו באביו ואמו לפי הערוך שפירש דאפרקסותו היינו חלוק התחתון דאי בשאר מתים פשיטה דאינו קורע כי אם העליון והלכה רווחת בישראל כי לפי ר״מ והערוך צריך קריעה בגרנקא בכל המתים ובחלוק שקורין קמיש״א אין צריך קריעה אפילו על אביו ועל אמו. ופירוש רבותינו אין צריך קריעה בגרנקא בכל המתים וגם אין דין קרע בהן. ובחלוק שקורין קמיש״א בעי קריעה כשקורע על אביו ועל אמו. ואחרי שהלכה רווחת היא הלך אחר המנהג עכ״ל הר״ף.

ואחר הקריעה הולך לבית הכנסת והקהל עמו. ואם שעת תפלה היא מתפללין בבית הככסת ואין אומרי׳ תחנה ולמנצח אבל שיר מזמו׳ אומרי׳ ואם הוא יום ספר אין אומרי׳ והוא רחום. בנרבונה עצמה. ומקומות אחרי׳ נהגו כשיוצאי׳ מבי׳ האבל האבל יוצא ראשון והקרובי׳ והמטה אחריו. והרוחצים נותנין המת במטה ומוציאין אותו בין ידיהם עד שהוא חוץ לביתו ונוטלין אותו האבל ושאר קרוביו על כתפיהם ואח״כ שאר הקהל. ובהכנסם בבית הקברות לוקחין אותו המטהרים ונושאין אותו עד הגיעם אל הקברים הבאים לקראתם בהכנס בית הקברו׳.

ובהכנסם לבית הקברות יש מקומות שפותחין צדוק הדין ואומר׳ אותו דרך הליכתם עד הגיעם לקבר או קינות או השכבו׳. ואחרי קברם נופלין כל הקהל על קברו ונושקין עפר קברו. ואחרי צאתם מבית הקברות אומרים קדיש. ואם נקבר בלילה אין אומרי׳ קדיש ולא צדוק הדין בבית הקברות. ואם נקבר בר״ח או בחולו של מועד אומרים כל הקהל כאחד צדוק הדין. ואין מתאבלין על מת קטן שמת לו ראשון אכל עומד הוא בביתו עד השבת ושאר קטן מתאבל עליו אבל אין מתפללין בביתו אם הוא פחות משנה.

והמתפללין בבית האבל אין אומרים והוא רחום ולא תחנה ושיר מזמור ולא ואני זאת בריתי אבל מתחיל ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה׳. ואתה קדוש וגו׳. אבל בר״ח אומר הלל. ומנהג נרבונה שבשבת אין אומרים נשמת כל חי ולא ואלו פינו אלא ישתבח ויוצר של חול וכשמגיע לתמיד מספרים כבוד אל וקדושתו אומר לאל אשר שבת וכו׳ ואנו לא כן נהגנו.

ויום שביעי לאבל מתפללין בביתו עד סדר קדושה והולך לבית הכנסת ואם בא לו בחג הסכות אינו מקיף בהושענא לא הוא ולא היושבין עמו. ואם יצא בשבת אינו מתפלל בביתו. ויום שביעי בצאתו מבית הכנסת הולך לבית הקברות. ואם יום שביעי בר״ח אינו הולך לבית הקברות וכן לקטן. כל זה נוהגין בעיר נרבונה. המת ביום טוב ראשון אם יקבר בו ביום שמתעסקין בו עממין בטלטולו מתעסקין ישראל ורוחצין אותו. וכתב רבי יחיאל ז״ל שנושאין אותו לבית הקברות ביום טוב ראשון מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו׳ ויש כתבו ובלבד שיהיה קצת צורך ובזה יש בו צורך עכ״ל. ונותנין אותו לקבר ואין אומרים צדוק הדין וביום טוב שני אין אומרין צדוק הדין. וכשמת בליל יום טוב שני משכימין וקוברין אותו למחר קודם תפלה. וכשמת ביום קוברין אותו אחר אכילה.

אך בחולו של מועד אומרים צדוק הדין כאחד וקורעין. והר״ף ז״ל כתב דאין נוהגין אנינות ולא קריעה בחולו של מועד. וצ״ע מספר הרמב״ם ז״ל. אבל האשל הגדול רש״י ז״ל נהג דין אנינות בחולו של מועד וקרע קריעה כמו הירושלמי וכן נמי כתב הר״מ שקורעין בחולו של מועד. ובשמועה רחוקה קורע על אביו ועל אמו לעולם וכן נמי דעת הר״מ ואם מת לו מת ברגל מתחיל להתאבל מן המנחה ולמעלה ביום טוב האחרון ועולה לו למנין שבעה ובר״ה ויום הכפורים אין מבטלין קרובה מסדר היום אפילו יהיה שם אבל או אפילו מת בו ביום. ואם יש מת בשבת אין אומרים צדקתך.

ולנער הנולד אח׳ מיתת האב הופכין מפת השער בשעת המילה. ומבטלין תלמוד תורה להוצאת המת אם אין לו כל צרכו אבל אם יש לו כל צרכו אין מבטלין. והכל שאין מתעסקי׳ בתלמוד תורה חייבין להתעסק עם המת.

ואחרי הקבורה המלוין את המת אומ׳ לו לך בשלו׳ ונופלין על קברו ונושקין הקבר ועפרו דרך כבוד המת דוגמת מה שאמרו בגמרא מאן יהיב לן מעפריה דרב ושמואל ונמלינהו לעיינין. וכך אמרו עפריה דרב הוו יהבי לאשת׳ בת יומא וכל זמן שמת בעיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקבר אם אין לו מתעסק בצרכיו. ותלמיד חכם שמת אפילו היו עמו ס׳ רבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו. ומנהג לשפוך כל מים שאובין שבשכונתו. וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש בו מקרה מות ולא יהיה מודיע בפה ויהיה מוצי׳ דבה שעליו אמר הכתוב מוציא דבה הוא כסיל. ויש אומרים כי הטעם לפי שמלאך המות מפיל במים טפת דם המות.

וכשיוצאין מבית הקברות תולשין עשבים בצרור עפרם וזורקין על ראשן דרך צער על דרך ויזרקו עפר על ראשיהם. ואחר כך רוחצין ידיהם ואומרים ידינו לא שפכו וגו׳ כפר לעמך וגו׳ עד בקרב עמך ישראל. והמנהג בתלישת העשבים עם העפר ורחיצת הידים במים זכר לטהרת טומאת מת שהיא באזוב ואפר פרה ומים. כתוב בהריא״ג ז״ל דמה שנהגו לקנח פיהם לבתר דקברי מתא אין שרש ידוע אצלו לזה. ואפשר שנהגו להפסיק מדבר מיתה. ומה שנהגו לזרוק צרורות בתר קדיש הטעות בידם וטעו בקנוח העפר. ומה שירחצו ידיהם קודם שיכנסו לבתיהם אמ׳ רב פלטוי ז״ל שאין לו עקר מיהו שרי למעבד. ורב נחשון גאון ז״ל כתב שלא נהגו אלא נושאי המטה. ולי נראה נהגו העם קנוח עפר ורחיצת ידים לומר שלא להשתכח דבר זה ולקחו עפר במקום אפר.

ואח״כ עושין מעמדות כדי שיפסקו מן המלוין הרוחו׳ הרעות שלוו את המת. האבלים כשקורעין קורעין את בגדיהם מעומד ושעור הקרע טפח. ואין צרי׳ להבדיל שפת הבגד וקורעין בין ביד בין בכלי ומותר להכניס ידו ולקרוע בצנעה ואינו חייב לקרוע אלא בגד עליון בלבד. וכל שבעת ימי אבלות הקרע לפנים ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע קרע אחר דקרע שאינו בשעת חמום אינו קרע.

ועל אביו ועל אמו קורע עד שמגלה לבו ומבדיל שפת הבגד ואינו קורע אלא ביד ומבחוץ בפני כל העם וקורע כל הבגדים שעליו ובגד הזיעה הדבוק לבשרו אינו מעכב ואם בא להחליף קורע כל שבעה. וכת׳ הר״מ ואדם שאבל על אביו ועל אמו אם יש לו בגד שבת מותר ללבשם אחר ארבע שבועות אבל אין לו לעשות בגדים חדשים תוך שנתו אלא אם כן שמניח לאחר ללבשן שני׳ או שלשה ימים והכל מותר לאחר ארבע שבועות הן ללבוש הן לעשות חדשים אלא שאין מנהג. וחולץ כתפו ומוציא זרועו מן החלוק עד שיתגלה כתפו וזרועו והולך כך לפני המטה עד שיקבר ואחר שיקבר אינו חייב לחלוץ. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ולחלוץ כתף לא נהגו עתה.

וקורעין לקטן מפני עגמת נפש. וחולה שמת לו מת אין מקרעין לו ואין מודיעין אותו ומשתקין הנשי׳ בפניו כדי שלא תטרף דעתו עליו. וקורע אדם על חמיו וחמותו מפני כבוד אשתו וכן היא על חמיה ועל חמותה מפני כבוד בעלה. מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק תוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע ועל אביו ואמו קורע כל שלשי׳ יום. האומר לחברו השאילני חלוקך ואלך ואבקר בו אבי שהוא חולה ומצאהו שמת קורע ומאחה ומחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרע ואם לא הודיעו שהוא מבקר חולה הרי זה לא יגע בו.

מי שהיה לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכסבור שמת וקרע ואחר כך מת אם בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע ואם לאחר כדי דבור חוזר וקורע וכן מי שאמרו מת וכסבור שהוא אחיו ונמצא בנו וקרע אם בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע ואם לאו חוזר וקורע.

מי שמתו לו מתים הרבה כאחד קרע אחד לכלן ואם בכללן אביו ואמו קורע על כלן קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחר. מי שמת לו מת וקרע עליו ואחר כך מת לו מת אחר אם בתוך שבעה קורע קרע אחר לשני ואם לאחר ז׳ מוסיף על הראשון כל שהוא. מת לו מת שלישי אחר שבעה של שני מוסיף כל שהוא וכן מוסיף והולך ער טבורו. הגיע לטבורו מרחיק שלשה אצבעות וקורע נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה.

אמרו לו מת אביך וקרע ואחר כך מת בנו אחר שבעה והוסיף התחתון מתאחה והעליון אינו מתאחה. אמרו לו מת בנך וקרע ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת. כל הקרעי׳ שקורע אדם על שאר קרוביו שולל הקרע לאח׳ שבעה ומתאחה לאחר שלשים ועל אביו ואמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם. והאשה קורעת ושוללת לאלתר מפני הצניעות ואפילו על אביה ואמה וה״ר יצחק ז״ל כתב לאחר שבעה.

וכדרך שהוא חייב לקרוע על אביו ואמו כך חייב על רבו שלמדו תורה ועל הנשיא ועל אב בית דין ועל רוב צבור שנהרג ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל ירושלם ועל בית המקדש. כל אלה הקרעי׳ קורע עד שמגלה לבו ואינו מאחה לעולם אבל מותר לשללן למללן ללקטן לעשותן כמין סולמות שלא אסרו אלא באחוי אלכסנדרי בלבד. וכל הקורע מתוך המלל מתוך השלל מתוך הלקוט לא עשה כלום אבל קורע הוא מתוך אחוי אלכסנדרי. ואפילו הפך הכלי ונעשה שפתו למטה לא יאחה.

והלוקח בגד שאינו מתאחה למוכר אינו מתאחה ללוקח לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח שבגד זה אינו מתאחה וה״ר יצחק כתב ואם ירצה להפוך המלבוש אז יוכל לאחו׳ הקרע ע״כ. כל מי שעומר שם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אע״פ שאינו קרובו. ונהגו העולם לקרוע מלמטה וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו ואף על פי שאינו חכם וקורעין טפח כשאר אבלים.

ועל חכם שמת הכל כקרוביו קורעין עליו עד שמגלין לבם וכיון שהחזירו פניהן מאחרי המטה מוללין ומאחין למחר ואפי׳ על רבו שמת אין מתאבל עליו אלא יום אחד או יום המיתה או יום השמועה והקורע על הנשיא וכיוצא בו שולל למחר אע״פ שאינו מתאחה לעולם. חכם שבאה שמועתו שמת אין קורעין עליו אלא בשעת הספדו שזהו כבודו. אמר רב בעל הלכות ומי שנהג לצום ביום שמת חכם או ביום שבאה שמועתו זכור לטובה.

אין מפנין המת מקבר לקבר ואפילו מבזוי למכובד. ואם היה בתוך שדהו מפנהו ואפילו ממכובד לבזוי. ואין קוברין מת על גבי מת ולא שני מתים כאחד לפי שבזיון הוא להם. ויש נותנין סמך לזה משום אל תסג גבול עולם. ורבי יהוד׳ אומר כל השוכב עמו בחייו נקבר עמו במותו קוברין מתי גוים ומנחמין אבליהן ומבקרין חוליהן משום דרכי שלום.

הרואה את המת חייב לעמוד מפניו ולנהוג בו כבוד ואפילו מת גוי חייב ללוותו ד׳ אמות. ותמה כי בנדה כתוב השוחט לנכרי פירוש ואוכל עמו אם מת אין הולכין אחר מטתו ונוכל לומ׳ כ״ש גוי ירושלמי אילין דקיימין קמי מתא לא קיימין מקמיה אלא דגמלין ליה חסדא. שמע מינה עומדין מלפני המת. כ״מ.

בית הקברות אין נאותין בהן ולא נוהגין בהם קלות ראש אין אוכלין בהן ולא שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ואין קורין ושונין בהן ולא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפלין בראשו וס״ת בזרועו ולא יתפלל שם וברחוק ארבע אמות מותר וכתב הר״מ ואין שואלין בשלום אדם בבית הקברות אם יש שם מת אבל אם אין שם מת שואלין ברחוק ארבע אמות.

עפר הקבר אינו נאסר בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר בנין אסור בהנאה. והבונה קבר למת אינו נאסר עד שיקבר בו המת אבל הטיל בו אפילו נפל אסור בהנאה. והבונה קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי קבר זה אסור בהנאה מפני כבוד אביו והמת אסור בהנאה חוץ משערו וכן ארונו ותכריכיו אסורין בהנאה ואין ההזמנה אוסרת אותן עד שיגעו במטה הנקברת עמו. וכלים שזורקין על המת ועל המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה אם הגיעו להן.

האבל ביום ראשון בלבד אסו׳ להניח תפלין ולאכול משלו וחייב לישב על גבי מטה כפויה ובשאר ימות האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על מפץ או קרקע וכל הדברי׳ שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה בשאר ימי האבל אסור מדבריהם. אסו׳ לספר ולכבס ולרחוץ ולשמש מטתו ולנעול הסנדל ולעשות מלאכה ולקרות בתורה ולזקוף המטה ולעטף ראשו ולשאול לשלום.

וכשם שאסור בתספורת כך אסור לגלח כל שער שיש בו ואפילו לגלח שפמו ובכלל זה ליטול צפרניו בכלי אבל ליטול בשניו או צפורן בצפורן מותר. וכשם שאסור בכבוס בגדי׳ כך אסור ללבוש כלים לבנים מגוהצין. וכתב ה״ר יצחק ז״ל אבל חלוק לבן מותר ללבוש אחר שבעה מיד אבל העולם נהגו אסור בדבר והר״ף כתב ונהגו העולם ללבשה לאחר שעה אחת קודם שלשים וללבשה מיד אחר שבעה. מגוהץ. פירוש לישקיא. ואסור לרחוץ אפי׳ מקצת גופו בחמין אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו.

ואסור לסוך אפי׳ מקצת גופו ואם להעביר הזוהמא מותר. כתב ה״ר יצחק ז״ל האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. וסורק ראשו במסרק לאחר שבעה ואם הוא אסטניס או שיש לו חטטין בראשו יכול לחוף ראשו אף תוך ז׳ ומותר לרחוץ בחמין משעמדו מנחמין מאצלו ע״כ.

לא ישא האבל אשה ולא תנשא האבלה אף על פי שאין משמשין מטתם ומותר להתיחד עם אשתו אף על פי שאסור בתשמיש המטה.

ואע״פ שאסור בנעילת הסנדל אם היה בדרך נועל והולך וכשיכנס למדינה חולץ מנעליו. וכשם שאסו׳ בעשיית מלאכ׳ כך אסור לתת ולשאת בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה: כל ג׳ ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדק׳ מכאן ואילך אם היה עני עושה בצנע׳ בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. ירושלמי תבא מארה לשכני׳ שהצריכו לאבל לעשו׳ ולאכול.

שני אחין או שני שותפין שהיו בחנו׳ אחת וארע אבל לאחד מהן נועלין החנות כל שבעה.

ואפילו דברים המותרין לעשותן במועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו אבל אחרים עושין לו כיצד היו זיתיו להפך וכדו לגוף ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו מן היורה שוכר אחרים לעשותן שלא יאבדו ומרביצין לו שדהו משהגיע עונת המים. האריסין והחכירין שלו הרי אלו יעשו כדרכן אבל החמרין והגמלים בבהמות שלו והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו ואם היו מושכרי׳ או מחוכרין מקודם לזמן קצוב הרי אלו יעשו.

שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו. האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו בין בקבלנו׳ בין שלא בקבלנו׳ לא יעשנה היתה מלאכתו ביד אחרי׳ בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו. היה לו דין עם אדם אינו תובע אותו כל שבעה ימי אבלות ואם היה הדבר דבר האבד עושה שליח.

ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובהלכות ואם היו רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יעמוד תורגמן אלא ילחוש לאחר שבצדו וזה שבצדו לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים. וה״ר יצחק ז״ל כתב דבקינות ואיוב ובדברים הרעי׳ שבירמיה או בפרק אלו מגלחין יכול לעסוק או קורא במקום שאינו רגיל לקרות כמו בט׳ באב. וכן התיר רבנו יעקב ז״ל בזקנותו כי בילדותו אסר. ומצינו בירושלמי אבל שונה במקום שאינו רגיל לקרות.

וכתב הר״מ ומותר לאבל לכתוב כתבי׳ בשנוי כדין חולו של מועד.

וכופה כל מטה שיש לו אפילו עשר מטו׳ בעשר בתי׳ ובעשר עירות כופה את כלן ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן כופין כלן מטותיהם כלן. וה״ר יצחק כתב ואינו כופה מטתו מפני האומות שלא יאמרו מעשה כשוף הוא עושה ע״כ. מטה המיוחדת לכלים או למעו׳ אינו צריך לכפותה וכן הדרגש אבל מתיר את קברטיו והוא נופל מאליו. מטה שנקלטה יוצאין שהרי אי אפשר לכפותה זוקפה ודיו. ויושב על מטה כפויה לא על גבי כסא או על גבי ארון או על גבי קרקע. וכשיתעטף ראשו עוטה מקצת הסודר על פיו מעט.

וכל שלשה ימים הראשונים אסור בשאלת שלום. ומי שנתן לו שלום אסור להחזיר לו אבל מודיעו שהוא אבל. משלשה עד שבעה מי שנותן לו שלום מחזיר לו ומז׳ עד שלשים שואל בשלום אחרים ואין אחרים שואלין בשלומו עד אחר שלשים יום ועל אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש ואם בשאלת שלום נאסר ק״ו שאסור להרבות בדברים.

ולא יאחז תנוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק. וכן לא יכנס בבית שמחה כגון בבית חתנים ובמשתאות וכיוצא בהן. ומדברי סופרים ז״ל שיהיה אבל נוהג במקצת דברי אבלות כל שלשים יום.

ואלה הדברים שהוא אסור בהן כל שלשים יום אסור בתספורת כשם שאסור כל שבעה. במה דברים אמורים באיש אבל באשה מותרת בנטילת שער אחר ז׳ והאיש מותר אחר שלשים. וה״ר יחיאל ז״ל כתב ומקצת היום ככלו.

ומותר להסתפר ביום שלשים מה שאין כן לענין שמועה רחוקה שלשים כלפני שלשים ע״כ. ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שער עד שישלח פרע או שיגערו בו חבריו. וכתב ה״ר יצחק שעור גערה שלשים יום אחר שלשים יום ראשונים. וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כל שלשי׳ יום אחד האיש ואחד האשה. היו צבועי׳ ומגוהצין או שלא היו חדשים ואפילו לבני׳ ומגוהצין מותר. וכלי פשתן אין בהן משום גהוץ ולאחר שלשים יום מותר בגהוץ אפילו על אביו ועל אמו. ובמסכת שמחות כתוב על אביו ועל אמו אסור עד שמגיע הרגל ויגערו בו חבריו ע״כ. וכבר כתבתי למעלה דעת ה״ר יצחק ודעת הר״ף ז״ל. ואסור לישא אשה כל שלשים יום אבל מותר לארס אפילו ביום המיתה.

ומי שמתה אשתו אם כבר קיים מצות פריה ורביה ויש לו מי שישמשנו ואין לו בנים קטנים אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים. אבל מי שלא קיים עדין מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו הרי זה מותר לארס ולכנוס מיד ואסור לו לבא עליה עד שלשים יום. וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים יום.

ובשמחת מרעות שאינו חייב לפרעה אסור ליכנס בה עד שלשים יום ואם חייב לפרעה מותר ליכנס בה לאחר ז׳ מיד. ועל אביו ועל אמו בין כך ובין כך לא יכנס בה עד שנים עשר חדש. ולא ילך בסחורה עד לאחר שלשים יום. ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך מעמנו וכן על כל המתים רצה ממעט בעסקיו לא רצה אינו ממעט ועל אביו ועל אמו ממעט. ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יקנ׳ צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש.

מי שהיה בעלה צלוב בעיר או מי שאשתו צלובה בעיר אביו ואמו אסור לשכון באותה העיר עד שיכלה הבשר ואם היא עיר גדולה כאנטוכיא יש לו לשכון בצד האחד שאינן צלובין.

יום ז׳ מקצתו ככלו והוא עולה לכאן ולכאן לפיכ׳ מותר לכבס ולרחוץ ולעשות שאר הדברים ביום שביעי וכן יום שלשים מקצתו ככלו ומותר לספר ולכבס ולגהץ ביום שלשים. מישתכפוהו אבליו והכביד שערו מקל בתער ולא במספרים ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין. וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים ומבית השביה או שיצא מבית האסורין או שהיה מנודה והותר או שהיה מודר ונשאל על נדרו ומותר וכל היוצא מטומאה לטהרה הרי אלו מגלחין בימי אבלן הואיל ותכף עליהן אבל אחר ולא מצאו פנאי. מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב אם בתוך שלשים יום אפילו בתוך שלשים עצמו הרי זו שמועה קרובה וחייב לנהוג אבלות ז׳ וקורע ומונה שלשים לאסור תספורת ולשאר הדברי׳ ההם שמועה קרובה כיום הקבורה.

מעשה באחד ששמע שמועה קרובה לאחר תחלת ערבית בצבו׳ ועדין לא שקעה חמה ולסוף שבעה רצה לצאת חוץ כי אמר מקצת היום ככלו. ואמ׳ לו הר׳״מ שזה אינו יכול לעשותו לילה ולעשותו יום. אבל אם הגיע השמועה לאחר שלשים יום הרי זו שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד בלבד ואינו קורע ומקצת היום ככלו שכיון שנהג אבלות שעה אחת מן היום כאלו נהג כל היום ומותר בשאר הימי׳ לנעול ולרחוץ ולסוך ולגלח וכן מותר בשאר הדברי׳.

ירושלמי ישב לגלח ואמרו לו מת הרי זה משלים אחד המגלח ואחד המתגלח. מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום השבת ולאחר הרגל או לאחר השבת נעשית רחוקה אינו נוהג לאחר הרגל או לאחר השבת אלא יום אחד בלבד ומקצת היום ככלו.

מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד אפי׳ בא ביום שביעי אם מצא מנחמין אצל גדול הבית אע״פ שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמין אצל גדול הבית עולה לו ומונה עמהן תשלום שלשים יום ואם לא מצא מנחמין מונה לעצמו. וכן אם היה במקום רחוק אפילו אם בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא. וכן אם זה שבא גדול הבית פירוש דסמיך ביתא עלויה מונה לעצמו שבעה ושלשי׳ מיום שבא. ויש אומרים שאם בא תוך שלשה ימים שמונה עמהם תשלום שבעה ושלשים. האבל בשלשה ימים ראשונים אינו הולך אפילו לבית אבל אחר מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת ראשונה. ובאבל רבתי כתיב והולך לבית אבל ולבית המדרש אבל לא לבית המשתה ולא לבית הכנסת. ואמר בעל ההגהה ולענין בית הכנסת הדבר תלוי במנהג נהגו להכנס נכנס שלא להכנס אינו נכנס ולענין אם יוצא מפתח ביתו בשבת כתב הבעל ההגהה הדבר תלוי במנהג נהגו לצאת יוצא שלא לצאת אינו יוצא כ״מ.

עוד כתב שם אבל בשלשה ימים הראשונים אינו יוצא אחר המטה משלשה עד ז׳ יוצא בשכונתו ולא בשכונה אחרת. שבת שניה יוצא ואינו יושב במקומו. שלישית יושב במקומו ואינו מדבר כדרכו. רביעית הרי הוא ככל אדם. ירושלמי שבת שלישית חוזר למקומו ויש אומרים שבת רביעית חוזר למקומו דקאמר התם הלכה כדברי המוסיף ימים כלומר מי שאומר שבת רביעית ר״ל שבוע ממש ומי שאומר שבת שלישית שבת ממש.

השבת עולה למנין אבלות ואין אבלות בשבת אלא בדברי׳ שבצנעה כגון עטיפת הראש ותשמיש המטה ורחיצה בחמין אבל בדברי׳ שבגלוי אינו נוהג בהן אבלות אלא נועל מנעליו וזוקף המטה ונותן שלום לכל אדם ואם יש לו בגד יחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ואמו ואם אין לו בגד להחליף מחזיר את הקרע לאחריו. וזוקפין המטות בע״ש מן המנחה ולמעלה אבל לא ישב עליהן עד שתחש׳ ובמוצאי שבת חוזר וכופה אותן ואע״פ שלא נשתייר אלא יום אחד.

ועושין כל צרכי המת ביום טוב ראשון כגון רחיצה וטלטול ולשאת אותו עד הקבר אבל אין חוצבין לו קבר ואין עושין לו ארון ותכריכין אלא על ידי גוים ביום טוב ראשון אבל ביום טוב שני נעשה על ידי ישראל ואפילו ביום טוב שני של ר״ה. ואין דבר מדברי האבלו׳ נהוג בר״ה וביום הכפורים ושאר הרגלים. וכל הקובר מתו קודם הרגל או קודם ר״ה ויום הכפורים אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזרת שבעה. ומונה אחר ר״ה ויום הכפורים כ״ג יום ולאחר הפסח מונה י״ו יום שהרי בטלה ממנו גזרת ז׳ וז׳ ימי הפסח הרי י״ד וכן אם קבר קודם עצרת מונה י״ו יום בלבד שאף על פי שאינו אלא יום אחד הרי הוא רגל ועולה לשבע ימים. קבר מתו קודם חג הסכות מונה אחר החג תשעה ימים בלבד שהרי שמיני של חג רגל בפני עצמו ונמצא יום טוב הראשון ז׳ וז׳ ימי החג ושמיני של חג רגל אחד הרי זה כ״א יום.

הקובר את מתו קודם הרגל או קודם ר״ה ויום הכפורים ז׳ ימים בטלה ממנו גזרת שלשים. ומותר לספר ולכבס בעי״ט או בערב יום הכפורים שמקצת היום בכלו. ואינו מונה אחריו כלום. ואם על אביו ואמו הוא מתאבל אפילו מתו קודם הרגל שלשים יום אינו מגלח עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו. ואין הרגלים מפסיקים דבר זה. וה״ר יצחק ז״ל כתב אבל אם עברו השלשים יום קודם הרגל מפסיק ואינו צריך להמתין עד שיגערו בו חבריו לגלח זקנו ושערו וכן נמי דעת הר״ף ז״ל.

אבל שחל ששי לו בערב הרגל. ואין צריך לומר חמשי או שלישי אינו מגלח ולא בטלה ממנו אלא גזרת שבעה בלבד ואינו מות׳ לרחוץ ולסוך ולא לעשות מלאכה עד שיכנס יום טוב ויום טוב מפסיק שאר השבעה ולאחר יום טוב משלים השלשים מיום המיתה ואסור בהן בכל הדברים האסורין בשלשים. חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת בטלה ממנו גזרת שלשים ומותר לגלח בתוך המועד שהרי אנוס הוא דאי אפשר לגלח בשבת וכן מגלח אחר עצרת או אחר ר״ה ויום הכפו׳ שהרי בטלה ממנו גזרת שלשים. חל שביעי שלו בערב הרגל ולא גלח אע״פ שאסור לגלח במועד מות׳ לו לגלח במועד שהרי בטלה ממנו גזרת שלשים ויש לו לגלח בכל עת שירצה.

הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבלות כלל ואינו נוהג אבלות עד לאחר הרגל ואחר הרגל מתחיל למנו׳ שבעה ונוהג בהן כל דבר אבלות ומונה שלשים יום מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים כל גזרת שלשים. המקומות שעושין שני ימים טובים מונה השבעה מיום טוב שני האחרון אע״פ שאין נוהג בו אבלות הואיל ומדבריהם הוא עולה לו מן המנין ומונה אחריו. ששה ימים בלבד ומונה שלשי׳ מיום הקבורה כמו שבארנו. הקובר את מתו ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון או ביום טוב שני של עצרת נוהג בו אבלות הואיל ויום טוב שני מדבריהם ואבלות יום ראשון מן התורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה. וכן דעת הבעל ה״ג ז״ל והר״מ חולק על זה ואומר כי זה היה לשון התלמידי׳ בלתי דעת רבנו יהודאי גאון ז״ל בעל הלכות גדולות. אבל אם קבר מתו ביום טוב שני של ר״ה אינו נוהג בו אבלו׳ ששניהם יומא אריכתא. ובהלכות יום טוב בארתי משפט הלויה ואם צריך ללוותו חוץ לתחום ומה יעשה לו.

ואף על פי שאין אבלות במועד קורע על מתו במועד וחולץ כתפו ומברין את האבלים לחם במועד. פירוש בחולו של מועד וכבר בארנו למעלה כי המנהג לומר צדוק הדין כל הקהל כאחד. והטעם דוגמת מה שאמרו ז״ל נשים מענות במועד שכלן עונות כאחת קינה אחת וכן בראשי חדשים בחנוכה ובפורי׳ אך ביום טוב ואפילו ביום טוב שני אין אומרי׳ צדוק הדין ואין צריך לומר שאין קורעין כלל ולא חולצין ולא מברין. כשמברין האבלים במועד אין מברין אותן אלא על מטות זקופות ואין אומרים ברכת אבלים במועד אבל עומדי׳ בשורה ומנחמין ואין מניחי׳ את המטה ברחבה שלא להגדיל ההספד שהמועד אסור בהספד.

ויש כתבו שאין אומרים צדוק הדין במועד ולא קדיש שהרי אינו אלא בשביל פסוקי צדוק הדין וגם שאין להברות האבלים במועד לפי שאין דין אבל עליו וגם אין להברותם אחר המועד כי אחר שעברה סעודה ראשונה בטלה מהם משפט הבראה כ״מ כתוב הלכה למעשה בימי הר״ז ז״ל. אין מלקטין עצמו׳ הקרובים במועד לפי שאבל הוא לו ואין מספידין המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות. ומותר לספוד המת בחנוכה ובפורי׳ לפניהן ולאחריהן.

הנשים במועד מענות אבל לא מטפחות. ובראש חדש מענות ומטפחות. וכן בחנוכה ובפורי׳ אבל אינן מקוננו׳ לא בזה ולא בזה. נקבר המת לא מענות ולא מקוננות. אי זהו ענוי שכלן עונות כאחד. קינה שאחת אומרת וכלן עונות. ותלמידי חכמים סופדין אותן במועד ואין צריך לומר בחנוכה ופורים ובראשי חדשים. ואין סופדין תלמידי חכמים אלא בפניו. נקבר אסורין בהספד ובתענית. ויום שמועתו אפילו רחוקה בפניו הוא וסופדין אותו. ואין סופדין אותו ביום טוב שני. לא תעורר אשה לויתה על המת שלה שלשים יום קודם לחג שלא יבא החג והן דווין שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום. במה דברים אמורים במת ישן אבל אם מת בתוך שלשי׳ יום קודם לחג מעוררת.

שבעה ימי חתנות הרי הן כרגל ומי שמת לו מת בתוך שבעה ימי המשתה אפילו אביו ואמו משלים שבעה ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעה ימי אבלות ומונה שלשים מאחר שבעה ימי המשתה הכין כל צרכי הסעודה ואפה פתו וטבח טבחו כדי שיכנסו לשמחה ומת לו מת קודם שיכנסו לשמח׳ אם לא נתן מים על גבי הבשר מוכר הבשר והפת ונוהג שבעה ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעה ימי המשתה. ואם נתן מים על גבי בשר שהרי אי אפשר למכרו מכניסין את המת לחדרו ואת הכלה לחופתה ובועל בעילת מצוה ופורש. ונוהג שבעה ימי המשתה ואחר כך שבעה ימי אבלות. וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה בשבת לפיכך הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדי שלא ישמש מטתו. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום.

היה במקום שאפשר למכור הבשר אף על פי שנתן עליו מים מוכר והולך ונוהג שבעה ימי אבלות תחלה. היה במקום שאי אפשר למכור הבשר אף על פי שלא נתן עליו מים נוהג שבעה ימי המשתה תחלה. במה דברים אמורים כשמת אביו של חתן ואמו של כלה שאם יפסידו הסעודה אין להם מי שיטריח להם אבל מת אביה של כלה ואמו של חתן או שאר קרוביהן נוהגין שבעה ימי אבלות תחלה ואחר כך תכנס לחפה וינהגו שבעה ימי המשתה.

המלקט עצמות אין אומר עליהן קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומר עליהן דברי שבח להקב״ה ודברי כבושין. המפנה ארונו של מת ממקום למקום אם שדרו של מת קיימת עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ומספידין אותו אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חדש. ואם אין שדרו של מת קיימת אין מספידין אותו ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואין עומדין עליו בשורה.

המלקט עצמו׳ אביו הרי זה מתאבל עליהן כל היום ולערב אינו מתאבל עליהן אפילו צרורין לו בסדינו ואין אומרים עליהן קינה. המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדיסיקיא ויניחם על החמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני הלסטים או מפני הגנבים מותר.

מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וצלחיו׳ וקיתונות ומדליקין את הנרות אבל אין מביאין שם את המוגמר ולא את הבשמים ואין מוליכין לבית האבל המאכל שמברין בו לא בכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן אלא בכלי נסרי׳ של ערבה קלופה וכיוצא בהן שלא לבייש את מי שאין לו. ואין משקין אותן בזכוכי׳ לבנה ולא בצבוע׳ שלא לבייש העניי׳ שאין יינותיהם טובות.

ואין שותין בבית האבל יותר מעשרה כוסות לכל אחד שלשה קודם אכילה ושלשה בתוך אכילה וארבע לאחר סעודה. ולא יוסיף שמא ישתכר המנהג להברות כל אחד בבצי׳ לפי שהם עגולים כלומר גלגל הוא שחוזר בעולם. אין אומרי׳ שמועה והגדה בבית האבל אלא יושבין ודווין. וכן אין אומרי׳ בפני המת אלא מדבריו של מת.

ואין בוכין עליהן יותר משלשה ימים ואין מספידין יותר על שבעה ועל תלמידי חכמים מספידין כפי רוב חכמתן עד שנים עשר חדש. ואם באה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין מספידין אותו ואין בוכין עליהן יותר משלשים יום. ואל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי וזה מנהגו של עולם והמצער עצמו על מנהג העולם הרי זה טפש אלא כיצד יעשה שלשה ימים לבכי ושבעה להספד שלשים לתספורת ולשאר הדברים. וכל שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשוב׳. והמנהג אשר פשט שלא להתאבל על בן ראשון שמת ואפי׳ לא יהיה בכור מנהג טעות הוא כי לא נמצא המנהג רק בבכורות שהם כמי שאינם מן האבות לפי שהן קדושים לשם יתברך.

מצות עשה מדבריהם לנחם אבלים. כיצד מנחמין אותן אחר שקוברין המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות וכל המלוין המת עומדין להן שורה לפני שורה והאבלים עומדין לשמאל המנחמין וכל המנחמין באים אצל האבלים ואומרי׳ להם תנוחמו מן השמים ואח״כ הולך האבל לביתו ובכל יום משבע׳ ימי אבלו באין בני אדם לנחמו בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו.

האבל מסב בראש וכל המנחמין יושבין על גבי קרקע ואין אומרי׳ דבר עד שיפתח פיו האבל תחלה. וכיון שנענע האבל ראשו שוב אין רשאין לישב אצלו שלא יטריחוהו. מת שאין לו אבלים לנחם באין עשרה בני אדם כשרין כל שבעת ימי אבלות ויושבין במקומו ושאר העם מתקבצין עליהן ואם לא היו עשרה קבועין בכל יום ויום מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו. והמנהג אצלנו להתפלל בכל יום בבית האבל.

וכשחל שביעית שלו בשבת משכימין הקהל ובאין לביתו ומביאין אותו לבית הכנסת ומתפללי׳ כמשפטן אבל תוך שבעה לא יצא מפתח ביתו ואפילו בשבת אבל מתפללין בביתו ובתפלה של חול אין אומרים לא תחינה ולמנצח ושיר מזמור וגם בתפלת ערבית של שבת אין אומרים ברכה אחת מעין שבע ולא במה מדליקין רק אחר התפלה פותחין ויכולו ואומרים קדיש. ובשחרית של שבת אומרים נשמת כל חי ויוצר של שבת מתוך כובד ראש כמו שאומרים אותו בשבת איכה. ואחר תפלת יוצר אומרים אשרי ומתפללין תפלת מוסף.

ואין מתפללין בבית אבל מת אם אינו יוצא במטה שהיה כבן שש או כבן שבע וכבר בארנו שמקומות אחרים שמתפללין אם הוא בן שנה וכן נהגו בעיר נרבונה וכן אין מתפללין בבית שאין בו אבלים רק תפלה ראשונה הסמוכה לקבורה להניח דעתו של מת על דרך מה שנמצא בהגדה אבל שאר תפלות אין מתפללין שם ואפילו היה גדול שיצא במטה ואפילו היו שם נשים אבלות שאין עושין דבר זה כי אם לכבוד החיים ואם אין שם אנשים אין זה כבוד לנשים בהקבץ אנשים אצלן.

והאונן הולך לבית הכנסת בין בחול בין בשבת והצבור מתפללין כדרכן ואין מונעין שום דבר מן התפלה. וכן ביום הכפורים הולך האבל לבית הכנסת ערב יום הכפורים ממנחה ואפילו יהיה תוך שבעה וכן בכל שאר תפלות היום הגדול והנורא ההוא ואין מונעין שום דבר מן התפלה וכן בראש השנה.

ועל מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו אמר לו בני כל זה למה לך אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון אמר לו ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה אמר לו אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר לימים נגלת המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חדש וגם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין לגיהנם הרשעים ששבתו בשבת ואפשר שתגן עליהם אותה תפלה וכן יהי רצון.

כתב הר״מ נ״ע שמצוה להתענות ביום שמת אביו או ביום שמתה אמו ומצוה גם כן לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו ואם אביו מקפיד אף על פי שאמו עשתה לו צואה לומר בשבילה מכל מקום כבוד האב קודם לכבוד האם. כתיב במסכת שמחות בפרק ארבעה עשר האשה שירשה את הקבר שנקברה בו היא ויוצאי ירכה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר היא ולא יוצאי ירכה. ומודה יהודה שאניניה הראויין לה בחייה נקברין עמה במותה. אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי קוברין אותה אצל אביה ואם יש לה בנים קוברין אותה אצל בניה ואם אמרה קברו אותי אצל בני אביה קוברין אותה אצל בניה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי קוברין אותה אצל בעלה מפני שבעלה חייב במזונותיה ובפרקונ׳ ובקבורתה. מטה וחלילין ומקוננת מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו ואם אין בעלה מטפל בקבורתה מוציאין הימנו בעל כרחו.

בתוספתא תני מי שמת ולא הניח נכסים יותר מכתובת אשתו יכולה אשתו לומר יקבר מקופה של צדקה דקבורת אשה על בעלה תקון רבנן אבל קבורת בעל על אשתו לא תקון. ירושלמי במועד קטן אין חופרין כיבין וקברות וכו׳ הא דתימא במת שאינו מפורסם ועכשו בקהלות אלו כיון שהן מועטין מפורסם הוא המת הלכך נראה דמותר אפילו ביום טוב שני כרב אחא משבחא למגז ליה אסא ממחובר דאיכא מלאכה מדאוריתא. ויש מפרשים בענין אחר דליכא אסורא אלא מדרבנן. והרי״ף ז״ל כתב אין חופרין כובין לצורך חול שכן הין רגילין לעשות קודם לכן כדמוכח פרק המוכר פרות משום דקשיא ליה יום טוב שני לגבי מת ולשון הירושלמי נראה עקר אף על פי דלא מיירי בכובין אלא בארון הכל דין אחד. ויש אומרים אין חופרין כובין כגון בנין גדול.

אמר רב בעל הלכות אין מעוררין הספד ואפילו שלשים יום קודם הרגל אלא בתוך שני׳ עשר חדש הנשמה עולה ויורדת אבל לאחר שנים עשר חדש הנשמה עולה ואינה יורדת רצה להזכירו בין המתים ואפילו לאחר חדש הרשות בידו ואמתי זמן ערוך יום שלשים ויום משלם שנה. ובמקום שנהגו לקבור בבתים ולהעתיק הארונות בבית הקברות מספידין ואפילו לאחר שנים עשר חדש אין מעתיקין ממקום למקום שהבלבול קשה למתים מפני שמתיראים מיום הדין וזכר לדבריו ישנתי אז ינוח לי ובשמואל מהו אומר למה הרגזתני ואם יצוה לקברו בביתו ולהעתיקו לבית הקברות מצוה לקיים דבריו שמשום כבוד המתים עושין כך מותר שאין לך בלבול יותר מן החטיטה.

כיוצא בדבר אין מוליכין המת מעיר לעיר ואם להקבר אצל אבותיו מותר שנאמר ושכבתי עם אבותי ומח״ל מעתיקין שכל הנקבר בארץ מוחלין לו כל עונותיו שנאמר וכפר אדמתו עמו ולא דומה מי שקולטתו מחיים למי שקולטתו לאחר מיתה. ועוד כתב הרב מת צריך שיעמץ את עיניו וסימן לדבר ויוסף ישית ידו על עיניך. אחרים אומרים מת ואחרים אומרים לא מת אינו מאמץ עד שיתברר לו ודאי מת ובבת עיניו פתוחות ורגליו כפופים וידיו חבוקים הרי זה המפרק ומנשך ופושט ומאמץ ובלבד שלא ישבר.

עוד כתב הרב כיון שנטה אדם למות אין רשאין ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו כשהוא יחידי וימות בעגמת נפש מפני שהנפש משתוממת בשעה שהיא יוצאה מן הגוף ועוד שמא יקשיחו אבריו ויבא לידי גנות כדאמרינן ארבעה צריכין שמור וכו׳. עוד כתב הר״מ ז״ל מת עם הארץ שאין עשרה ללוותו מבטלין תלמוד תורה ומלוין אותו. ואם יש לו מי שמתעסק בו אין מבטלין.

ירושלמי, אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. תנו רבנן המת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכ׳ עד שינתן לקבור׳ ואם יש לו מי שמטפל בו מותר. ואמר הרב והוא שאין העיר מופלגת בחבור׳ אבל אם היא מופלגת בחבורה אותן שהיא בחבורתו מתעסקין בו. ירושלמי, הכתפים הנושאין את המטה אסורין בנעילת הסנדל שמא יפסק סנדלו של אחד מהן ונמצא מעכב מן המצוה. ירושלמי, כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן י״א מפני שאינו יודע. ירושלמי, המת יודע ושומע קלוסו כמתוך החלום וכל שאומרי׳ בפניו הוא יודע עד שיסתם הגולל וישוב אל העפר. ירושלמי, לא יכנס אדם בבית הקברות ויעשה צרכיו ואם עשה כן עובר משום לועג לרש.

יש מי שאומ׳ שאבל כשמתו מוטל לפניו ועליו לקברו שפטור מכל המצות האמורות בתורה שאינו מברך המוציא ולי נראה שמברך מפני שאסור לאכול בלא ברכה. באבל רבתי פרק ג׳ הלכה אין מרזיפין מן הכל אבל מוסיפין על העקר פירוש אם יש לו מעשי׳ בשביל עצמו מוסיפי׳ עליו מעשי אבותיו.

ירושלמי במסכת שבועות רבי היה מצוה לתלמידיו ותהא ארוני נקובה לארץ שיעשה נקב בארון מלמטה ושוב אינו צריך להסיר הקרש ושמעתי טעם הדבר כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אמר רב שמעון הבבלי אתתא דמית גברא לא לישדר מאן דמברך כסא דברכתא משום דההוא גברא נוכראה ואי הוי אומנותא או אחוה שרו אנהו לשדורי לה. במגילת תענית השתא דבטל התמיד שרי לענויי ולמעבד הספדא בשבת ולא ידעתי טעמו של דבר דנהי דבטלא מגילת תענית אבל שבתא אמאי מחללינן.

כתב הריא״ג כשמפסיקין האבלות אין מפסיקין אותו בליל שביעי אלא ביום ומביאין שמן ערב וסכין ראשו אחר תפלה שמתפללין בביתו ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל כתב הר״י מקורבי״ל ואונן במוצאי שבת לא יבדיל ולא אחרים בשבילו ואוכל בלא הבדלה אכן יבדיל יום ראשון או יום שני לאחר שנקבר מתו או שעברה אנינותו. והר״ף ז״ל כתב ויש שרוצין לומר דהואיל ונכנסו בעקר החיוב ידחה לגמרי מדי דהוה אהולך ביום ראשון ונתפשט ביום שני לענין ראיה למאן דאמר תשלומי׳ לראשון הן מיהו יש לחלק בין דאוריתא בין דרבנן.

עוד כתב ה״ר יצחק ואחרי שנקבר המת יחלוץ מנעליו אכן כדפרישנא אין חולצי׳ מנעליהן בבית הקברות עד שיהיו בביתם מפני שלא ירגישו האומות. עוד כתב וסעודה ראשונה לא יסעוד משלו ואינו בוצע אלא גדול שבמנחמין ומותר בבשר וביין. וברכת אבלים בשלשה ואבלים מן המנין. והקדוש רבינו נתנאל מקנון ז״ל היה אבל וישב בתענית וסמך לדבר לא תאכלו על הדם ובלילה אכל משלו. עוד כתב אבל אסור בנעילת הסנדל אך בקלצונ״ש אפשר לו להיות. עוד כתב ויולדת יכולה לרחוץ בחמין תוך ימי אבלה. עוד כתב ואסור לצאת מפתח ביתו אכן מפני צרכיו ילך שפי חוץ לעיר וינעול מנעליו וכשיבא בבית אשר ילין בו יחלוץ מנעליו.

עוד כתב ואינו נכנס בתוך שמחה של מרעות אפילו לאחר שבעה תוך שלשים ודוקא לאכול אבל כניסה גרידה מותר משאר מתים תוך שלשים ובאביו ובאמו מותר ליכנס תוך שנים עשר חדש ואפילו בשמחת חופה אבל אסור לאכול שם תוך שנים עשר חדש רק בסעודה ברית מילה ובנשואי חופה יש נוהגין התר אבל רבינו טוביה היה אוסר בסעודת חופה וברית מילה משום דהיא נקראת שמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך. והא דאמרי בירושלמי דבסעודת מצוה מותר רוצה לומר סעודה שאין בה שמחה כגון עבור החדש וכן נמי מחמיר הר״ף. וכן אני מחמיר ואוסר מפי רבותי וגם אני מחמיר לאכול עם המשמשין אם אינן אוכלין בבית אחרת במקום שאין מברכין שהשמחה במעונו.

עוד כתב אשה צריכה להמתין שלשה רגלי׳ אם מת בעלה וספק הוא אם ראש השנה ויום הכפורים וסכות יעלו לשלש רגלים עוד כתב שמע שמועה קרובה בשבת למוצאי שבת קורע ונוהג שבעת ימי אבלות ושבת עולת לו ליום אחד והוה ליה יום ששי כיום שביעי מאבל ויעמוד מאבלו שחרית ולא ינהוג בשבת אפילו בדברים שבצנעה כלל.

והר״ף ז״ל כתב מיהו בתוספות רבינו יחיאל ז״ל מפרי״ש פירש דשבת אינו עולה לו בתחלת המניין ואפילו יתחיל מיום אחד והוי שבת יום שביעי וינהוג דברים שבצנעה מקצת היום עוד כתב דבשבת ויום טוב וחולו של מועד אין אנינות נוהג רק בדברים שבצנעה הוא אך אם יש לו מקום קבוע נמי במקום כהן או מסיים הוי כמו פרהסיא ומותר. תם

Siman 115

דין ברכת רחבה וברכת המזון לאבל

ברון אתה הדיין הרחמים שופט אמונות שדננו דין אמת הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא צדיק אתה ה׳ וישר משפטיך צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ואתה עתיד לנחם את ירושלם ואת אבליה דכתי׳ כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנוחמו ברוך אתה ה׳ מנחם לב אבלים: תם

ברכת המזון לאבלים: ברון אתה ה׳ אלהינו מלך העולם הזן את העולם וכו׳ עד לכל בריותיו אשר ברא ואחר כך אומר טוב ומטיב לכל כי על הכל גברו חסדיו ורחמיו ועל כל ישראל תחלת וסוף ברוך אתה ה׳ הזן את הכל.

על ארצנו וכו׳ רחם ה׳ אלהינו וכו׳, וכולל בו נחם ה׳ אלהינו את המתאבלים ואת אבלי ירושלם ואת האבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנוחמו ברוך אתה ה׳ מנחם עמו ישראל בבנין ירושלם אמן.

ברוך אתה ה׳ אלהינו מלן העולם לעד וכו׳ עד שבכל יום ויום הוא מטיב עמנו. ואחר כך יאמר אל אמת דיין אמת שופט צדק לוקח נפשו׳ שליט במעשיו שאנחנו עמו ועבדיו וחייבין אנו בכל להודות לו ולברכו גודר פרצות הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל כל עמו ישראל ברחמי׳ לחיים הוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים ושלום וכל טוב הרחמן וכו׳ וגומר ברכת המזון: נשלמו הלכות אבל ומנהגותיו וברכותיו ת״ל: