Retour

Kad Hakemakh

Auteur : Bekhayé ben Asher

Ecrit à Saragosse (1290 - 1340). Le Kad Hakemakh est un livre de Moussar décrivant comment vivre une vie morale. Il est composé de 60 chapitres, couvrant des sujets tels que la croyance en Dieu et les rituels juifs.

Vous retrouverez ici les textes relatifs au deuil issus de la 4ème section de l'ouvrage (Avel).

Chapitre 1

טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳). עיקר הכונה בכתוב הזה להזהיר על האדם שיהביל עניני העוה"ז במחשבתו ושלא יעשהו עיקר כלל אלא שיתבונן באחריתו ויכניע את לבו וימשיך טבעו אל העבודה, וידוע כי בית האבל סבת להכנעת הלב שהוא עיקר מעיקרי העבודה כי בראותו הדורות חולפים ואוהביו ומיודעיו מתפרדים מעליו מבין שתי ידיו אז יראה האדם ויירא ויקח מוסר ואז יכנע לבבו הערל, מה שאין כן בבית המשתה שהוא סבה לגובה הלב אשר ממנו יבא לשכח העיקר. וכענין שכתוב (דברים ח׳:י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ולזה הזהירו על האדם (אבות פרק ג) דע מאין באת ולאן אתה הולך. וידוע כי המיתה נגזרה על אדם הראשון שהיה שורש העולם ועיקר כל התולדות ואין אחד מהן יכול להמלט ממנה כי בחטאו מת. ואלמלא חטאו היה חי לעולם כמלאכי השרת וכן דוד אומר (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו. יאמר כוונתי בששת ימי בראשית בבריאת האדם להיותכם מלאכים גופנים בארץ בדמיון מעלה, וזהו שהזכיר אלהים אתם ובני עליון כלכם ולא אמר כאלהים וכבני עליון לפי שהכונה להיותם מלאכים ובני עליון ממש כענין חנוך ואליהו שהיו מלאכים גופנים, אכן כאדם תמותון בחטאו של אדם שסיבב מיתה לעצמו ולזרעו עד סוף כל הדורות. וכאחד השרים תפולו החוטאים המתגברים זה על זה ועושין חמס תפולו מאותה מדריגה, ואמרו במדרש וכאחד השרים תפולו זה עזא ועזאל שנפלו ממקום קדושתם מן השמים שעליהם אמר הכתוב (בראשית ו׳:ד׳) הנפילים היו בארץ וזשה"כ תפולו כלומר נופלים אתם מאותה מדרגה כשם שנפלו הם ממדרגת קדושתם. וכבר ידוע מדרך הטבע כי כשהשורש לוקה ונפסד גם הענפים יקחו חלקם מן ההפסד ומיתת האדם הוא פירוד הנפש מן הגוף, והיה העונש דוגמת החטא שהפריד הפרי מן האילן והוא דבר רז"ל קצץ בנטיעות כי חטא בפירוד דבר במעשה ובמחשבה וא"כ ענין המיתה הזו היא דרך לכל העולם מפני שהם ענפי השרש ותולדותיהם של אדם, ואין צריך לומר כי היא בצדיקים החוטאים כי אף הצדיקים הגמורים שלא חטאו מעולם הם בכלל עונש המיתה מפני גזרת אדם הראשון, שהרי מצינו צדיקים גמורים שלא חטאו מעולם ומתו והוא שדרשו ז"ל בסוף פ' השותפין (דף כג) ארבעה מתו בעטיו של נחש כלומר לא בחטאם אלא בחטא נחש הקדמוני ואלו הן, בנימין בן יעקב עמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד כלהו גמרא לבד מישי אבי דוד דבהדיא כתוב ביה (שמואל ב י״ז:כ״ה) ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב, וכי בת נחש היא והלא בת ישי דכתיב (דברי הימים א ב׳:ט״ז) ואחיותיהם צרויה ואביגיל אלא בת מי שמת בעטיו של נחש, וכיון שמצינו צדיקים מתים בלא חטא אלא בעטיו של נחש בכאן יש מקום שאלה לשאול אם כן חנוך ואליהו שהיו צדיקים גמורים למה הם חיים מעודם עד היום הזה ולעולם קיימים ולמה לא מתו בעטיו של נחש כמו אלו, ונראה לומר כי היה הענין מפני עיקר גדול ופנה גדולה כדי שיהיו עדים שאלמלא לא חטא אדם היה חי וקים לעולם כמותם שהרי חנוך ואליהו לא חטאו וחיו לעולם:

ולכך יצטרך כל משכיל לחשוב ביום המיתה ויתבונן בעצמו כי כל העולם ומלואו וכל עשרו וכל מלכותו ואפי' עלה למלכותו של שלמה הכל הבל גמור, כי כן שלמה המע"ה שהיה מגדולי העולם המולכים בכיפה והיה לו יתרון על כלם שנתנה לו החכמה במתנה וממנה זכה אל מה שדרשו ז"ל שלמה מלך על העליונים והתחתונים שנא' (דה"ב כט) וישב שלמה על כסא ה' והוא בעצמו שהשיג כל השררה הזאת ונתעלה בכל הכבוד הזה הוא גזר במאמר מוחלט שכל העולם הוא הבל גמור הוא שהתחיל בראש ספרו הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. וכבר מצינו בדוד אביו ע"ה שאחז הדרך הזה והיה מהביל העולם הוא שאמר (תהילים ל״ט:ה׳) הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני, ביאור אדעה מה חדל אני כמה אעמוד עם יושבי חדל והוא הפוך כאלו אמר חלד כמו כבש כשב שמלה שלמה, ואמר (שם) הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין נגדך אך כל הבל כל אדם נצב סלה, ואמר נתת ימי קצרים כדבר הנמדד בטפח וענין כל הבל כלומר הבלים הרבה כי כל אדם הבל הבלים, ואמר נצב סלה כי ההבל דבק ומתקיים בו לא ישתנה לעולם שיסור ממעלת ההבל. וכן הזכיר ואמר אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד. באור הכתוב אלו עלו בני אדם וההבל במאזנים יחד היו פחותים מן ההבל. ומאחר שהעולם כולו הבל גמור זולתי העבודה והיראה ראוי לאדם שיהביל תענוגי העולם כולו ועדוני תאוותיו ושלא יתאו למטעמותיו ושלא יבטח בעשרו כלל כי עתיד הוא לקבל תמורה כשאר מדות העולם. וכן אמר דוד ע"ה (שם מט) הבוטחים על חילם וברב עשרם יתהללו אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם. חילם כמו עשרם כמו (דברים ח׳:י״ז) עשה לי את החיל הזה. ולשון אח הוא פעול ואינו הוא הפועל, יאמר הכתוב הנה העשירים לא יוכלו לפדות אחיהם גם נפשם מן המות וזה הממון מה יועילנו והנה הוא אינו יכול לפדות בו את אחיו שהוא חביב אצלו מן המות ולא עוד אלא שאפילו נפשו היקרה לו אינו יכול לפדות, וזהו ויקר פדיון נפשם וחדל שלא יחיה זה לעולם ויחי עוד לנצח ואיך יחשוב קונה הממון שיחיה לנצח ולא יראה השחת והלא יראה חכמים ממנו ימותו בכל דור ודור. הזכיר אצל החכמים מיתה ואצל הכסיל והבער אבדון כי ילכו לאבדון והכסיל הולך דרך עקשות הבער שלא יבין כבהמות, ואמר קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור קראו בשמותם עלי אדמות, לשון קרבם הפוך כמו קברם והוא הבית הנקרא בית עולמו והם חושבים כי משכנותם אשר בנו בעולם הזה לדור ודור הם ושהם ראוים לדור בהם עולמית ויאמרו אחריהם זה הבית אשר בנה פלוני וזה המגדל אשר בנה פלוני וזה לשון קראו ואינם רואים ומתבוננים בתכלית הדבר כי כל בית מבני אדם שהם שוכני בתי חומר קראו הכתוב בית עכביש ואפי' היכל המלך והוא שכתוב (איוב ח׳:י״ד) אשר יקוט כסלו ובית עכביש מבטחו, יאמר כי מבטחו של אדם ותקותו מעוטה והוא בוטח על בית עכביש. וכן מלאכת אדם בעוה"ז זולתי מלאכת התורה והמצות כלה מלאכת תהו ודמיון מלאכת עכביש הוא שכתוב (ישעיהו נ״ט:ה׳) ביצי צפעוני בקעו וקורי עכביש יארוגו, וזה משל על פעולת הרשעים שעושים מן העוה"ז עיקר והוא ממשיל אותם לקורי עכביש, ואדם ביקר זה היקר שהוא הממון לא ילין עמו במותו, וכן הכתוב אומר (תהילים מ״ט:י״ח) כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו, ומשלו רז"ל למה"ד דומה לכרם שהיא גדורה סביב ונכנס שם שועל אחד דרך חור שהיה בכותל והיה השועל רעב ביותר אכל מן הענבים עד שחזר שמן ולא היה מחזיק את עורו בא לצאת מן החור אשר בא בו ולא יכול מה עשה הרעיב עצמו עד שחזר כחוש ויצא משם כן יקרה לאדם בענין תענוגי העוה"ז וברבוי הכסף והזהב הכל ישאר בכאן ומאומה לא ישא בידו. אבל אם החזיק בתורה ובמע"ט ובמתן הצדקה זה לפניו ילך. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו נ״ח:ח׳-ט׳) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, ואז ינתן לו שכר כפי הראוי לו וכפי צדקותיו אשר עשה כי אע"פ שהמיתה הוא דבר שוה בכל עשיר עני גבוה שפל, וכענין שהזכיר שלמה (קהלת ט׳:ב׳) מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח, זהו ענין הגוף (שם ג) כמות זה כן מות זה אבל בעולם הנשמות אין השכר שוה כי השכר הטוב יגדל כפי גודל מעשיו הטובים. ומשל למה"ד למלך שנכנס בעיר הוא וכל חיילותיו נכנסים בשער אחד כשהן בעיר ובאו ללון נותנין לכל א' וא' מדור לפי כבודו הא למדת מכל זה כי לא נשאר לפני האדם מכל זה כי אם העבודה ויראת השם ית' וצדקותיו אשר עשה:

ועל זה הביאו חכמי המחקר משל והם המתפלספים המהבילים את העולם, העולם הוא נמשל לאדם שיש לו שלשה ריעים, הא' אוהבו ביותר לא יפרד מאתו לילה ויומם. הב' אוהבו אהבה יתירה אבל לא כן כמו הראשון, הג' אוהבו מעט ומתראה מעט לעתים רחוקים, לזמן שלח המלך בשבילו וילבש פחד ורעדה ויחרד לבו ליראת המלך, הלך ליטול עצה מן הריע הראשון אמר לו הנה המלך שלח בשבילי ואני מפחד ביותר ומבקש ממך עצה ועזר שתלך עמי לפני המלך, השיב לו שלא ילך עמו כלל. הלך לשני השיב לו שהוא מצטער עליו ביותר וילך עמו עד לפני שער המלך אבל לא יכנס עמו. הלך לג' השיב לו מצטער אני על צערך וכדי להקל מדאגתך אני אלך עמך ואכנס לפני המלך ואני אטעון טענותיך לפניו. הריע הראשון הוא הכסף והזהב והוא הריע שהיה בוטח עליו ביותר ועליו אמר שלמה המע"ה (משלי י״א:כ״ח) בוטח בעשרו הוא יפול אין לו לבטוח כי אם בשם ית' לבד והוא העושר העיקרי והסגולה הנצחית כענין שכתוב (איוב כ״ב:כ״ה) והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך. הריע השני הוא אשתו ובניו המלוין אותו עד הקבר ואין נכנסין שם וחוזרין להם. הריע הג' הוא צדקה ומע"ט הוא הריע המלוה עד שער הקבר ונכנס לפניו וטוען טענותיו. ואין לנו להביא ראיה מן הענפים רק מן השרש האמתי היא תורתנו הקדושה ומדרשי חז"ל, שהרי כל חכמות האומות אינם אלא פירוש התורה שלנו ואצ"ל המוסרי' והמשלים להם, והוא דרשם ז"ל הענין הזה בעצמו בפדר"א פ' ל"ד. וכך אמר ג' אוהבים יש לו לאדם בחייו ואלו הן, אשתו ובניו וממונו ומעשיו הטובים ובשעת פטירתו מן העולם הוא מכניס את בניו ואת אשתו ובני ביתו ואומר להם בבקשה מכם בואו והצילוני מדין המות הרע הזה והן משיבין לו לא שמעת שאין שלטון ביום המות לא כך כתיב (תהילים מ״ט:ח׳) אח לא פדה יפדה איש. והוא מכניס את ממונו ואומר לו בבקשה ממך הצילני מדין המות הרע ומשיב לו לא שמעת (משלי יז) לא יועיל הון ביום עברה. והוא מכניס מעשיו הטובים ואומר להם בבקשה מכם הצילוני מדין המות הרע הזה משיבים לו עד שלא תלך הרי אנו מקדמים לפניך שנאמר וצדקה תציל ממות וכתיב (שם) והלך לפניך צדקך, ומפני שעיקר העולם אינו אלא הכנעת הלב והעבודה לכך ביאר שלמה ע"ה ואמר (קהלת ז׳:ב׳) טוב ללכת אל בית אבל וגו', שהרי בית האבל סבה להכנעת הלב כי שם סוף כל האדם וכן הזכיר עוד (שם) לב חכמים בבית אבל וגו' ואמר והחי יתן אל לבו ולא אמר והאדם יתן אל לבו כלומר זה שיהיה חושב שיהיה חי וקיים לעולם יתן אל לבו יום המיתה ולא ישיאנו יצרו לחטוא ויחזור בתשובה שלימה כדי שימצא מקושט במעשה התשובה כשיגיע יום מותו והוא שאמרו ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך וכי אדם יודע באיזה יום ימות אלא ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו שהוא חוזר בתשובה, ועל זה הביאו רז"ל משל למה"ד לאשתו של מלח שהיתה מתקשטת ותשם בפוך עיניה ובעלה עובר ארחות ימים אמרו לה השכנות והלא בעליך במדינת הים על מה זה תתיפי אמרה להן בעלי מלח הוא אולי יהפכו הרוחות וקל מהרה יבא וימצאני מקושטת, וכן הכתוב אומר (שם ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. לובן הבגדים משל על נקיות הנפש בתשובה והשמן משל למעשים טובים:

מצוה של תורה שיתאבל אדם על מתו לפי שהאבלות ענין נכבד במקומו והיא עבודה גמורה לשם ית' ועד שלא נתנה תורה כבר מצינו אבות העולם שהיו מתאבלין על מתיהם והראשון לכלם הוא אבלו של מתושלח שכן אמר במדרש מתושלח צדיק גמור היה ולמה נקרא שמו מתושלח שכל דיבור ודיבור שהיה מוציא בפיו היה מושל עליו מאתים ושלשים משל בשבחו של הקב"ה והיה שונה תשע מאות סדרי משנה שלש מאות באלפים של תהו ושלש מאות באלפים של תורה ושלש מאות באלפים של ימות המשיח, ובשעה שמת נשמע קול רעם בגלגל גדול שהיו עושין לו הספד תשע מאות שורות של מלאכי השרת כנגד תשע מאות סדרי משנה שהיה שונה ולכך מצינו שקבע הכתוב זמן שני לירידת המבול ואיחר ירידתו ז' ימים כדי שיתעסקו בהספדו של מתושלח הצדיק, הוא שכתוב (בראשית ג) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ אלו ז' ימי אבלו של מתושלח. ודרשו רז"ל (שבת קה:) אריב"ל משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בתוך גנזיו שנא' (תהילים נ״ו:ט׳) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך זה משל לזכות הדמעות המונחות לו בבית גנזיו, וענין אדם כשר ת"ח שיש בו תורה ויראת שמים שהוא חיוב גדול עד מאד לבכות ולקונן עליו שהרי אמרו רז"ל בסדר המעלות חכם קודם למלך. וכן אמרו במסכת הוריות פרק כהן משיח (הוריות דף יג) חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך שמת כל ישראל ראוים למלך. זשה"כ (איוב כ״ח:א׳-ב׳) והחכמה מאין תמצא כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו, ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה. הללו אם אבדו יש להן חליפים תלמיד חכם שמת מי מביא לנו חליפיו מי מביא לנו תמורתו ומי מביא לנו כיוצא בו. אמר רבי לוי ומה אחי יוסף ע"י שמצאו מציאה יצא לבם וחרדו חרדה שנא' (בראשית מ״ב:כ״ח) ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר"ש בן זבדי על אחת כמה וכמה, ודרשו ז"ל שלחו מתם אי זהו בן העוה"ב ענותן שפל ברך ומכיך נפשיה שייף ועייל שייף ונפיק לעי באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה ויהבו רבנן עינייהו ברב עולא בר אהבה. הקדים הענוה שהיא המדה העליונה ואח"כ פרט מדות הענוה בגוף ובנפש. שפל ברך הוא שיהיה שפל עם בני העולם בענין משאו ומתנו בנחת עם הבריות זהו מדת הגוף, ומכיך נפשיה ורוח שפלה שלא יהיה גבה רוח זהו מדת הנפש:

אסור להתעצל בהספדו של אדם כשר שכן דרשו ז"ל (שבת פי"ג דף קה ב) כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו שנאמר (יהושע כד) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים אשר מצפון להר געש מלמד שגעש עליהם ההר להרגן מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע, ואמרו עוד כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימיו מדה כנגד מדה, וידוע כי חכמי הדור מכפרין על הדור. ומצינו הארון כי הוא רמז לזה כי הוא הראשון והקודם לכל מלאכת המשכן וירמוז אל החכם שהוא קדום לכל בסדר המעלות להורות כי הם מכפרין על הדור כשם שהיה הארון מכפר על מעשה שטים והזכיר בארון (שמות כה) מבית ומחוץ תצפנו שיהיה זהב בתוכו כברו. וזה רמז לתלמיד חכם שצריך שיהיה תוכו כברו פיו ולבו שוין. וכענין שכתוב (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני לבשתי מבחוץ וילבשני מבפנים כלומר הלבוש כולו אחד שוה. וע"ז דרשו ז"ל (איוב כח) לא יערכנה זהב וזכוכית למה נמשלו ד"ת לזכוכית לומר לך מה זכוכית כל מה שאתה נותן לתוכו הוא מראה לך כך תלמיד חכם צריך שיראה בפיו כל מה שבתוכו. ועל פקידת החכמים הגדולים שבארץ הזכיר הנביא ע"ה (זכריה יא) הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שודדו הילילו אלוני בשן כי ירד יער הבציר. ואמר עוד (שם) קול יללת הרועים כי שודדה אדרתם קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן. וכעין זה הזכיר עוד ואמר (מיכה ז) אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי. היה הנביא מתאונן על העדר החכמים והיה אומר כי בא באחרונה ולא השיג מן החכמים העוברים, והמשיל החכמים השלימים לאשכולות ואמר בכורה היה מתאוה, ובא המשל לומר כי א"צ לומר כי הם חסרים מן האשכולות אלא אפי' הבחורים המשתדלים בעסק התורה אין בהם זהו בכורה אותה נפשי כי מנהג העולם שיתאוו הביכורים וכן היה הנביא מתאוה שיהיו בישראל תינוקות שיתחילו לדרוש את ה' ולא היה מוצא והיה הדור יתום מן האשכולות גם מן הבכורים, זה שמעתי בשם הרב הקדוש רבי יונה זצ"ל:

דבר ידוע כי העולם הוא עולם הבחינה והנסיון שבו יבחן האדם אם ילך בדרך הש"י או אם תטה אשורו מני הדרך ויש לכל משכיל שיחשוב ויתבונן כי האדם כשהוא נולד הוא נולד בבכי כשהוא נפטר מן העולם הוא נפטר ג"כ בבכי וע"כ אמר שלמה ע"ה כל עמת שבא כן ילך, ואמרו במדרש קהלת כל עמת שבא כן ילך כמו שבא האדם אל העולם כן ילך בא אל העולם בקול ונפטר בקול, בא אל העולם בבכיה ונפטר בבכיה, בא אל העולם בחבה ונפטר ממנו בחבה, בא אל העולם בלי דעת ונפטר ממנו בלי דעת, תני בשם רבי מאיר כשאדם בא אל העולם ידיו סגורות וקפוצות כלומר כל העולם כולו שלי הוא אני נוחלו כשנפטר מן העולם ידיו פשוטות לומר לא נחלתי מן העוה"ז כלום שכן שלמה הוא אומר (קהלת ה׳:י״ד) כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא ומאומה לא ישא בעמלו שיוליך בידו. ומצינו במדרש שמואל ג' שמות נקראו לו לאדם אחד שקורין לו אביו ואמו ואחד שקורא לעצמו ואחד שכתוב בספר, וא"ר יצחק עדיין אין אנו יודעין אי זה מהן יקר זה שקרא לעצמו או זה שקראו לו אביו ואמו עד שבא שלמה ופרשו (קהלת ח) ויום המות מיום הולדו, נולד אדם מונין לו למיתה מת נולד לו לחיים, נולד אדם הכל שמחין מת הכל בוכין, ואינו כן אלא נולד אדם הכל צריכין לבכות שאינן יודעין על אי זה פרק הוא עומד מת הכל צריכין לשמוח שיצא כבר בשלום מן העולם, משל למה הדבר דומה לשתי ספינות שפרשו בים אחת נכנסת לנמל ואחת יוצאה מן הנמל זו שנכנסת אין הכל צריכין לשמוח בה וזו שיוצאה הכל שמחין בה והיה שם פקח אחד ואמר חלוף דברים אני רואה זו שנכנסת ודאי הכל צריכין לשמוח מפני שהיא נכנסת בשלום מן הים וזו שיוצאה אינן צריכין לשמוח מפני שאינן יודעין על אי זה פרק עומדת כן נולד אדם הכל שמחין מת הכל בוכין ואינו כן אלא נולד אדם הכל צריכין לבכות לפי שאין יודעין על אי זה פרק עומד מת הכל צריכין לשמוח מפני שיודעין שיצא בשלום מן העולם הוי אומר ויום המות מיום הולדו ע"כ במדרש, ואמרו חכמי המחקר כי הלידה סבת העוה"ז הבלה והכלה אשר ימות בו האדם אבל המיתה הוא סבת קנין חיי העוה"ב וא"כ דבר ברור הוא כי יום המות טוב לצד הנפש מיום הלידה כי ביום הלידה תבוא אל הטומאה והחטא וביום המיתה תשיג האור הבהיר, כי כל הדברים שבים הם לשרשם הגוף חוזר ליסודו הוא יסוד העפר אשר לוקח משם וכן שאר היסודות שבו כל אחד ואחד חוזר ליסודו ועיקרו והנשמה שהיא עליונית ונקראת נר ה' חוזרת לשרשה וליסודה הוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת י״ב:ז׳) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב וכו' והזכיר הנביא על נשמת הצדיקים (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה:

Chapitre 2

שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם (קהלת ט׳:י״א). כל דבריו של שלמה ע"ה דברי חכמה ולשונו לשון עמוק אפילו המשכילים לא יבינו תכלית כוונתו בתחלת העיון, ומצד עומק דבריו יחשבו המעיינים בהם שהם הפך האמונה, והם אמונה ממש וע"ז אז"ל (שבת פ"ב) בקשו לגנוז ספר קהלת והענין מפני שקרוב הדבר שישתבשו בו הדיעות מרוב עומק לשון הספר, כי לא היתה דעת רבותינו ז"ל שיהיה שלמה המלך בלתי מאמין ואמרו כי מה שהעמידוהו לפי מה שמצאו כתוב בסופו (קהלת י״ב:י״ג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' כי חתימת הספר ביראת הש"י מקטעת רגלי המעיין המשתבש בו, ומה שהבין בו הפך האמונה לא יכול לדונו לדרך רעה שהרי הספר חתום ביראת הש"י, וא"כ החסרון אינו תלוי בספר כי אם בהבנתו ואם אולי יתלנו בספר יקרה לו כמי שעיניו כהות ומסתכל בעין השמש ויאמר כי השמש כהה ולא ידע כי בעינו עמד הנגע. מכלל הכתובים בספר קהלת שמתוכם נראה שהם הפך האמונה הוא זה כי יאמר שאין המרוצה לקלים ולא המלחמה לגבורים וכן השאר כי אם ע"פ מערכת הכוכבים והוא שאמר (קהלת ט׳:י״א) כי עת ופגע יקרה את כולם כלומר ע"פ העת והשעה יקרה לכלם פגע, והוא כלשון (שם ג) לכל זמן ועת לכל חפץ. והיא אמונה ממש יאמר שאין המרוצה לקלים ולא המלחמה לגבורים וכן השאר כי אם ע"פ הזכות הנמצא בהם כי אין הקל ניצל במרוצתו ולא הגבור בגבורתו אם לא שקדם להם זכות שהם ראויים לכך וניתנו להם סבות שיביאו להם התועלת ההוא. הרי לך שכל הפעולות בעניני השלוה והטובה הוות בעולם לפי הזכות הנמצא באדם גם הפעולות שהם בהפך מזה לפי העונש, ומדרך התורה שיתלה האדם השלוה והטובה הבאה לאחרים לזכות מהם או מאבותיהם, והשלוה והטובה שבאה לעצמו לחסד ה' ית' לא למערכת הכוכבים ולא לזכותו כי ראוי לו שיחזיק עצמו כרשע וחוטא ואפי' הוא צדיק, וזה פשט הכתוב (שם ז) אל תהי צדיק הרבה כלומר אפילו אתה צדיק הרבה אל תהי בעיניך צדיק, וראוי שיתלה הצרות והמקרים הבאים בין לו בין לאחרים לחטא ועון לא שיתלנו במקרה ויאמר כך וכך נגזר מדרך המערכה וממשפטי הכוכבים והתולה אותם למקרה מן השמים מוסיפין לו מאותו מקרה וע"ז הזהירה תורה ואם תלכו עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי. ומלת שבתי תורה כי מתחלה היה חושב שלמה ע"ה כי המרוץ לקלים והמלחמה לגבורים כי כן הוא הענין בדרך הטבע ומנהגו של עולם, וכאשר חזר לחשוב בענין הזה ראה בעין השכל כי לא כן הדבר, ומזה אמר שבתי כי המלה הזאת אמורה אצל הדברים שהן צריכין עיון גדול ולא ישיגם המשיג בתחלת העיון כענין ידיעת הש"י שכתוב בו (דברים ד׳:ל״ט) והשבות אל לבבך, ואמר תחת השמש כי כל הפעולות הטבעיות תחת השמש הם ולא על השמש אבל הזכות הוא על השמש. ומזה דרשו ז"ל (קהלת א׳:ג׳) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, תחת השמש הוא דאין לו יתרון הא על השמש יש לו יתרון וזהו הזכות המגיע לו בקיום התורה והמצות. וע"כ הזכיר דוד ע"ה ענין התורה והשמש במזמור אחד. הזכיר השמש תחלה הוא שאמר (תהילים י״ט:ה׳) לשמש שם אהל בהם והזכיר אחריו תורת ה' תמימה לבאר כי מעלת התורה והמצות והזכות שבה הוא למעלה מן השמש, ומפני זה הקדים השמש תחלה שהוא המאור הגדול והודיענו קצת דרכיו ואח"כ הזכיר כי עוד יש מאור גדול ממנו והיא התורה, וכן בנוסח התפלה והברכות של ק"ש אנו מזכירים המאורות תחלה ואומרים ברוך אתה ה' יוצר המאורות, וסמיך ליה והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך:

ובמדרש שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם, לא עמדה קלותו של עשהאל ביום שהגיע פקודתו ולא עמדה גבורתו לאבנר משהגיע יומו. וגם לא לחכמים לחם כגון אני שהיה לחמי ליום אחד ששים כור סלת ועכשיו וזה היה חלקי מכל עמלי, לא לנבונים עושר כגון איוב בתחלה ויהי מקנהו שבעת אלפים צאן כשבאתה שעתו אמר (איוב י״ט:כ״א) חנוני חנוני אתם רעי, ולא ליודעים חן כגון משה שלא היה חכם ויודע כמוהו בישראל ולא מצא חן בתפלתו שיכנס לארץ. ענין המדרש הזה להורות על פחיתות העולם שאינו עומד על תכונה אחת אבל הוא מקבל תמורות ואפי' גדולי העולם אינם נמלטים מן הרשת הפרושה בו אלא גלגל הוא שחוזר בעולם, ולכך היו נוהגין לאכול בבית האבל עדשים וכן באבלו של אברהם הזכיר בו הכתוב ונזיד עדשים מה עדשה זו עגולה כך העולם גלגל הללו משוררים והללו בוכים הללו שוחקים והללו עצבים, וע"כ כל מי שיש בו יראת שמים אין ראוי לו שישתדל בדבר אחר כי אם בעבודת הש"י בלבד, ומדרך העבודה הוא שיחשוב אדם ביום המיתה שהוא מכוסה ונעלם ממנו וכענין שאמרו רז"ל שבעה דברים מכוסים מן האדם יום המיתה ויום נחמה ועומק הדין ואין אדם יודע במה משתכר ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו ומלכות בית דוד מתי תקום ומלכות חייבת מתי תפול וכיון שנתבאר שהעולם כלו הבל גמור ואין לו לאדם אלא תורה ותשובה ומע"ט יצטרך אדם שיתבונן באחריתו באשר הוא סוף כל האדם. ושיבחר ללכת אל בית האבל מלכת אל בית משתה. ושיזהר בהספד המת לכבוד החיים כי בזה יפנה לבבו ומחשבתו מתענוגי העוה"ז ויחשוב בעבודת הש"י בלבד ועם זה יהיה שכרו שלם לעוה"ב כי מתוך ההספד יתעורר האדם להבזות תענוגי הגוף ולהשיבם עד דכא, ויבא מזה לעשות היראה והעבודה עיקר: וכבר נשאלה שאלה בגמרא דסנהדרין (דף מ"ו ב) פרק נגמר הדין אם ההספד הוא כבוד המת או כבוד החי וכך אמרו איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבא הוא, למאי נ"מ דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשים ופשטינן ת"ש ר' נתן אומר סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה, מת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על ארונו זהו סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה. ש"מ יקרא דשכבא הוא. וענין ההספד הוא להזכיר חסדי המת וטובותיו ופעולותיו ומדותיו וטובות שהתעסק בהם בחייו ויחוסו כגון שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ולפי כאב ההספד שנא' (שמואל ב א׳:כ״ג) צר לי עליך אחי יהונתן ולפי המאורע שאירע לו שנא' (שמואל ב ג׳:ל״ג) ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. וכן צריך לזכור הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כ״ז:ב׳-ג׳) ואתה בן אדם שא אל צור קינה ואמרת לצור היושבת על מבואות ים וכתיב (שם) הונך ועזבונך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך וכל קהלך יפלו בלב ימים ביום מפלתך. ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד הוא סיפור חסדי המת כגון ההיא דברי פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח׳:ט׳) והיה ביום ההוא נאם ה' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור. ותשעה מיני הספד הם ואלו הן. מספד נהי זעקה הילל נודה מרזח קינים הגה והי. מספד שנא' (מלכים ב יג) וספדו עליו הוי אחי. נהי שנא' (ירמיהו ט׳:י״ח) כי קול נהי נשמע. צעקה שנא' (יתזקאל כא) זעק והילל בן אדם. נודה שנא' (ירמיהו מ״ח:י״ז) נודו להם כל סביביו. מרזח שנאמר (ירמיהו ט״ז:ה׳) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד. קינים שנא' (יחזקאל ב׳:י׳) וכתוב עליו קינים והגה והי. וכן מצינו בהספדו של יעקב אבינו ע"ה שכתוב בו (בראשית נ׳:י׳) ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד שעלו עמו תשע כתות לקברו ואותן תשעה כתות הספידו עליו תשעה מיני הספד הללו, ואלו הן תשע כתות שעלו עמו, הראשונה (שם) ויעל יוסף לקבור את אביו, הב' ויעלו אתו כל עבדי פרעה אלו השרים, השלישית זקני ביתו, הרביעית וכל זקני ארץ מצרים, החמישית וכל בית יוסף והם אשתו ובניו ועבדיו ושפחותיו, הששית אחיו אחי יוסף כולם, השביעית ובית אביו הגדולים זולתי הטף, השמינית ויעלו עמו גם רכב, התשיעית גם פרשים. למדנו מכל זה כי ההספד יקרא דשכבא הוא כי גם האומות היו נוהגין כן קודם שניתנה התורה כמו שהזכרנו. אך יש בינינו ובין האומות חלוק כוונות כי אנשי מצרים כוונו בהספדו של יעקב לשני דברים, האחד מפני כבוד המלכות והשני מפני חסרון תועלת גופני שהיו חסרים ממנו. וזאת כוונת אוה"ע בהספדם בהיותם דואגים על חסרונם מן המת תועלת גופני והם מצטערים עליו צער גופני שאבדו ממנו התועלות הגופניות, אך ישראל כוונתם בהספד לעשות בזה עבודה זרה להקב"ה מפני שהמת היה איש צדיק שומר דרך ה' והיה תיק לתורה ולמצות ולמע"ט וכלי הנשמה הטהורה בקיום המצות, ולזה כוונה התורה שקבעה לנו בזה מצות אבלות והזהירו רז"ל על ההספד שלא להתעצל בהספדו של צדיק והוא שדרשו ז"ל כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו שנאמר (יהושע כ״ד:ל׳) ויקבור אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים אשר מצפון להר געש מלמד שגעש עליהם ההר לקברם מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע שאין כתוב בו ויבכו אותו בני ישראל כמו שכתוב במשה רבינו: ועוד יש בענין ההספד דרך חיים כי הוא סיבה שיתבונן אדם בפחיתות העוה"ז שכולו הבל גמור ודבר בטל ויזכור כי ימיו טפחות וכצל הוא על הארץ כענין שאמר דוד ע"ה (תהילים ל״ט:ו׳) הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין נגדך ואמר עוד (תהילים ק״ב:י״ב) ימי כצל נטוי. ודרשו ז"ל לא כצלו של כותל אלא כצלו של עוף הפורח באויר כי מתוך ההספד יכנע האדם והחי יתן אל לבו ויחשוב עצמו כמת ויתבונן במי שהוא חיי החיים כלם הוא המלך החי הטוב והמטיב לכל, וכדי לקבוע זה בלב תקנו רז"ל להזכיר לשון החי בבית האבל, וכן דרשו ז"ל (מסכת אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון, מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון לפני ממ"ה הקב"ה, ושלשתן למדנו אותן מן הכתוב שאמר שלמה (קהלת י״ב:א׳) וזכר את בוראך קרי ביה בארך בורך בוראך מאין באת זהו בארך. ולאן אתה הולך זהו בורך לשון בור שהוא הקבר. ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון זהו בוראך. וע"ז אמר שלמה ע"ה וזכור את בוראך שיזכיר שלשה דברים הללו, וכאשר יזכור אותם אז תהיה מחשבתו משוטטת למעלה בענייני העולם העליון הנצחי שכולו יפה ומום אין בו. כי זאת מחשבת המשכיל בכל עת ובכל שעה וז"ש שלמה (משלי ט״ו:כ״ד) אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. אמר אורח חיים והיה יכול לומר דרך חיים כמ"ש (שם ו') ודרך חיים תוכחות מוסר, אבל בא לרמוז על נפש המשכיל שהיא נחשבת בעוה"ז כאורח שנשבה והוא כלוא בבית האסורים והוא נכסף ומשתוקק למעלה להתקשר ולהאחז עם המעלות העליונות השכליות ואמר למען סור משאול מטה כדי לצאת ממאסר הגוף שהיא כלואה ומסוגרת בתוכו משל למה הדבר דומה למי שהוא דר בעיר אחת והסכמתו לדור בעיר אחרת שהרי אין דירתו שם דירת קבע אלא דירת עראי ואין ראוי לו לקנות כלי בית וחפצים ותשמישים וכ"ש שדות וכרמים לפי שישיבתו באותו העיר עראי ומחשבתו בעיר אחרת וע"כ איננו רוצה להתיישב שם. כן המשכיל דירתו למעלה ויש בה אורח חיים והוא מתאוה ונכסף לשוב שם למען לא יתגאל בטינוף התאוות ובטומאת תענוגי הגוף זהו למען סור משאול מטה. וע"כ סמך לו הכתוב הבא אחריו (שם טו) בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה. קרא גאים הקובעים במחשבתם דירתם בעוה"ז וכל עיקר מחשבתם על יישובו על התמורה והחילוף כענין שאמר דוד ע"ה (תהילים מ״ט:י״ב) קרבם בתימו לעולם וע"כ יתגאה לבם בהצלחתם ועל כן הם מיושבים בבתי שלותם ע"כ יסח השם ביתם החזק מדה כנגד מדה והיה מספיק הכתוב לומר למען סור משאול למה הוצרך לומר מטה אלא כדי לרמוז הגוף והנפש מטה כננד מעלה כי כל דבר ודבר חוזר ליסודו, הגוף חוזר ליסודו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד מן הידוע בענין הנפש כי כשם שהגוף מת בטבע כן הנפש חי בטבע וכשם שהגוף חי במקרה כן הנפש מתה במקרה, ומיתת הנפש הוא החטא, ומפני שהגוף מת בטבע ויורד למטה אמר בענין הגוף משאול מטה, ואמר בנפש המשכיל אורח חיים למעלה למשכיל על שם שהיא עולה למעלה. וכ"כ בקהלת (ג) ומי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה כנגד מה שהזכיר ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, כלומר אותה הנפש שהיא עולה למעלה מי יודע אותה כי לא היה שלמה ע"ה מסופק בדבר ח"ו ואינה ה"א התמיהה אלא ה"א וודאית כי היא בוודאי העולה למעלה על מזבח ה':

ודבר ידוע שהצדיקים מגינים על הדור וכשהם מסתלקים מן הדור הנה זה בעון הדור שכן מצינו ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו ענני כבוד מחופפין אל ישראל בזכות אהרן וכשנסתלק אהרן נסתלקו ענני כבוד זהו שהאומות שהיו מתפחדים מישראל מתחלה בקשו להלחם בהם שכן כתיב במלך ערד (במדבר כא) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל מכאן דרשו חז"ל וישמע הכנעני מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וע"כ סמך הכתוב וישמע הכנעני למיתת אהרן וכדי ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בהמ"ק ולכך מת אהרן בחדש שנשרף בו בהמ"ק זה חדש אב הוא שכתוב (שם לג) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' בחדש החמישי באחד לחדש ובתשעה בו נשרף בהמ"ק. ובמקום אחר דרז"ל קשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות שלכך סמך הכתוב שבירת הלוחות למיתת אהרן שנא' (דברים י) אשר שברת ושמתם בארון וסמיך ליה ובנ"י נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם. ודרז"ל וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת אלא שעשו שם במוסרה אבל גדול כאלו שם מת אהרן ויקבר שם ואבל זה היה בשביל בני לוי שהרגו שם במוסרה הרבה מישראל על ח' מסעות שחזרו לאחוריהם מהר ההר למוסרה, אבל אהרן בהר ההר נקבר שכן אמר לו הקב"ה למשה (במדבר ב) קח את אהרן והפשט את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו והעל אותם הר ההר. ודרז"ל והפשט את בגדיו בגדי כהונה גדולה הפשיטו והלבישם לאלעזר בנו, א"ל הכנס במערה נכנס וראה מטה מוצעת ונר דלוק א"ל עלה למטה ועלה פשוט ידיך ופשט עצום עיניך ועצם קמוץ פיך וקמץ מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים לב) כאשר מת אהרן אחיך באותה מיתה שנתאוית לה. הר ההר הר על גבי הר והיה אהרן קבור באותו מקום ששמו הר ההר שנא' כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר, ויש לשאול בכאן כי כל ימי המדבר היה אחד מג' עננים שהיו הולכין עם ישראל שהיה משוה להם את ההרים וא"כ היאך נשאר הר זה והלא ישראל עברו דרך שם שנא' (שם) ויבואו בני ישראל כל העדה הר ההר אבל דרז"ל שכל ההרים השוו ושלשה הרים נשארו בגבהן הר סיני למתן תורה הר נבו לקבורת משה הר ההר לקבורת אהרן, נמצאת למד שהצדיקים מכפרין ומגינים על דורם והעולם צריך להם כשם שהוא צריך למאורות. ודרז"ל בזמן שהמאורות לוקין סימן רע לכל העולם, משל למלך שעשה סעודה לעבדיו וכעס עליהם ואמר לשמשיו טול פנס מפניהם והושיבם בחשך. והנה תלמידי חכמים נמשלים למאורות, ותועלתם גדולה מתועלת המאורות. וכן א"ר אליעזר לרבן יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו טוב אתה לישראל מגלגל חמה שגלגל חמה בעוה"ז ורבי בעוה"ז ובעוה"ב וכשהמאורות הם נעדרים אז העם הם יושבים בחשך, והנה הדור יושב בחשך כשאבד מהם איש צדיק וחייבים הכל לבכות ולעורר הספד עליו לכבודו שכבר הוכחנו כי ההספד הוא כבוד המת ולעתיד לבא יבטל ההספד בבטול יצה"ר ותמח הדמעה מעל כל פנים ויזכו כל ישראל לתחיית המתים שהיא המעלה שהראה הקב"ה למשה כמה שדרשו ז"ל (דברים לב) עד הים האחרון אל תקרי הים אלא היום האחרון זה תחיית המתים שהיא המעלה המיוחדת לישראל שכן דרשו בסיפרי א"ר סימא מאי דכתיב (תהלים נ) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, יקרא אל השמים מעל זו הנשמה ואל הארץ זו הגוף לדין עמו למי שהוא מדיין עמו מכאן לתחיית המתים מן התורה לישראל, ע"כ:

ומצינו ד' מעלות פרטיות לישראל ואלו הן הארץ והתורה והנבואה ותחיית המתים, ונראה לי לפרש ולהוכיח ארבעתם מן הכתוב. הארץ הוא שכתוב (דברים ל״ג:כ״ח) וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש הזכיר עין יעקב כלו' זרע יעקב כדי שיתבאר מזה כי להם לבדם נתנה הארץ ולא לאומה אחרת ולכך פרט ואמר עין יעקב, התורה הוא שכתוב (שם) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב באר בזה כי לא נתנה תורה אלא לנו שאנו קהלת יעקב, ולכך פרט ואמר קהלת יעקב שלא נתנה התורה אלא ליעקב ולכל המתקהל עם יעקב. הנבואה הוא שכתוב (דברים י״ח:ט״ו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך כדי שלא תבין בלשון מאחיך שיהיו בכלל זרע אדום וישמעאל שהם אחים. ולכך פרט ואמר כמוני כלו' מזרע יעקב כמוני. תחיית המתים הוא שכתוב (שם לג) אף שמיו יערפו טל כלו' אף שמיו של עין יעקב שהזכיר יערפו טל והוא טל שבו עתיד הקב"ה להחיות המתים וסמך לו מיד אשריך ישראל מי כמוך כלו' שאין אומה בעולם כמותכם שתזכה למעלה הזאת, והוא שכ' (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, לא תבין שיהיו עכו"ם בכללם כי מלת רבים נאמר על ישראל כלשון (אסתר ח׳:י״ז) ורבים מעמי הארץ מתיהדים, וזהו דבר ישעיה הנביא עליו השלום שאמר (ישעיהו כ״ו:י״ט) יחיו מתיך כו' דבר עמהם לנכח כלו' מתי ישראל, ואמרו במדרש שיר השירים (ב') אני חבצלת השרון רבנן אמרין הארץ אמרה אני חבצלת אני היא וחביבה אני שכל מתי עולם חבויי' בי שנא' יחיו מתיך לכשיבקשם הקב"ה ממני אני מחזירם לו וארטיב מע"ט כשושנה שנא' (ישעיהו כ״ו:י״ט) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, הקב"ה יזכנו לאותו זמן להמנות בכלל הצדיקים כדי שנזכה לאותה מעלה שכן דרשו ז"ל בכתובות בפרק אחרון (דף קיא:) עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין מירושלים שנא' (תהילים ע״ב:ט״ז) ויציצו מעיר כעשב הארץ:

Chapitre 3

נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי ב). מי שיש בלבו שורש יראת שמים ראוי לו להשיב אל לבו שהוא בעוה"ז שליח מאת הקב"ה ונשתלח בעולם הזה לקיים התורה והמצות ויש עליו לעשות שליחותו באמונה כאשר נצטוה ואם עשה כן הלא שכרו אתו ופעולתו לפניו ומובטח לו שהוא בן העוה"ב. משל לעבד ששלחו המלך בשליחותו אל עבר הים שהוא ראוי לו שלא יסור מלבו ענין שליחותו ושלא יהיו עיניו ולבו כי אם על שליחותו עד שובו אל המלך ויפיק רצון ממנו. ועז"א שלמה ע"ה (שם ד) בדרך חכמה הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אני. להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך. יאמר הודעתיך היום שאתה שליח בעוה"ז נשתלחת שם לעשות שליחותך. והשליחות לדעת קשט אמרי אמת כדי שתוכל להשיב ולתת חשבון מאותן אמרי אמת למי ששלחך בעוה"ז, ואמר אף אתה כלו' שתתבונן בזה ותשית אל לבך כמוני וזהו לשון אף אתה. והזכיר דברי אמת על דברי תורה שהם עדות ומופת על השגחת השי"ת באדם כי מתוך שהוא משגיח עליו מצוהו ומזהירו על אמרי אמת וסיבת ההשגחה באדם היא הנשמה המאירה את הגוף ועל כן המשילה שלמה ע"ה לנר ואמר נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ונר ה' ע"ד הפשט הוא השמש כי הוא המאור הגדול בשמים ולגודל מעלתו ושהוא מספר כבוד הש"י יחס אותו אל הש"י והודיענו בזה כי כשם שהשמש הוא המאיר לארץ ולדרים עליה כן נשמת אדם היא נר בתוך הגוף להאיר פעולות הגוף והקב"ה שהוא חופש כל חדרי בטן עמה הוא מענישו וגומלו על פעולותיו גם על מחשבותיו שהוא מחשב בחדרי לבו. וכיון שנתבאר שהנשמה סבת ההשגחה באדם ראוי שיפשפש אדם במעשיו ויתעורר על פעולותיו ויתבונן ביום המיתה כי מי שאינו מתבונן ביום המיתה המשילו הכתוב לבהמה המעותדת לשחיטה שהרי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והבהמה אינה מרגשת ביום המיתה עד הרגע אשר יובילוה לטבוח כן יש אנשים נמשלו כבהמות נדמו אינם מחשבים כלל ביום המיתה עד בואה, הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים מט) כצאן לשאול שתו מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו, אמר שתו כלומר שתו נפשם מות ירעם מיתת הבהמה פעם אחת והאנשים האלה מות ירעה אותם בכל יום ובכל שעה כבהמה הרועה בכל יום והישרים שהם מתבוננים תמיד ביום המיתה ישלטו בהם לזמן תחיית המתים הנמשל לבוקר שנא' (מלאכי ג) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. ויש לפרש עוד נר ה' נשמת אדם כי קרא הנשמה נר ה' על שם שהנר מדליקין אותו מן האור, וכן הנשמה העליונה שבאדם היא לקוחה מן האור הראשון ועיקר הויות האדם אינו אלא בשבילה, וזהו שתמצא במעשה בראשית (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה, למדך הכתוב שעיקר הוייתו של אדם אינו אלא בשביל נפש חיה, והזכיר לשון ויהי שהוא מורה על הקיום ולא תמצא מלת ויהי במעשה בראשית עם זכרון הדבר הנברא בעצמו כי אם בב' דברים בבריאת האור הראשון ובבריאת האדם שחוזר לברר הדבר הנברא שכבר הזכירו במלת ויהי זה שכתוב ויהי אור ויהי אדם לנפש חיה, ומכאן יתבאר לך ענין הנפש במעלתה וקיומה לעד כאור העליון עצמו ותמצא ביום אחד של מעשה בראשית ה' פעמים אור וכנגדה ארז"ל ה' שמות יש לנשמה, נשמה, יחידה, רוח, נפש, חיה, ומפני זה נמשלה הנשמה לאור לפי שנבראת עם בריאת האור, ודבר זה רמזו הקב"ה לאיוב במענה מן הסערה שהזכיר לו ענין האור הראשון והזכיר בריאת הנשמות הוא שאמר (איוב לח) איזה דרך ישכן אור וחשך איזה מקומו, ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים. ביאור הכתוב הגד לי אם ידעת דרך האור שנברא ביום ראשון ואם תתבונן בנתיבותיו כי אם ידעת זה ידעת כי אז תולד כלומר ידעת הכל שהרי באותה שעה נולדת ומספר ימיך רבים. וזה כלפי בריאת הנשמה. ומפני שהנר לקוח מן האור לכך קראה נר וייחס אותה לשם יתעלה. ואמרו במדרש אמר הקב"ה לאדם צרך בידי ונרי בידך, נרך בידי שנא' (משלי ז) נר ה' נשמת אדם. נרי בידך זו התורה שנא' כי נר מצוה ותורה אור אם אתה משמר את שלי אני משמר שלך. א"ר חייא משל לשנים שהיו להם שני כרמים זה היה לו ביהודה וזה היה לו בגליל זה שביהודה היה כרמו בגליל וזה שבגליל היה כרמו ביהודה, לימים הגיעו זה אצל זה אמר לחבירו שמור כרמי שבגליל ואשמור כרמך שביהודה ואם אתה מזכיר את כרמי אני מזכיר את כרמך, כך אמר הקב"ה לישראל אם שמרת תורתי אני אשמור את נפשך שנאמר (דברים יא) אם שמור תשמרון אם שמרתם תשמרון, ע"כ:

וידוע כי שלש עולמות חולפות על הנשמה, האחד עולם היצירה, השני העולם הזה, השלישי העולם הבא ושלשתן רמזן שלמה ע"ה בפסוק אחד הוא שאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, הא' נקרא עולם היצירה לפי שבו נוצר במעי אמו והוא תחלת הוייתו ממנו יכיר ויתבונן נפלאותהבורא ית' וגודל מעשיו הוא שאמר דוד ע"ה (תהילים קל״ט:ט״ו) אשר עושיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ וכתיב לעיל אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, כי הוא מדבר בתכונת היצירה מן האדם ובכלל הנפלאות הנראות בהוויתו ועל זה אנו מברכים בכל יום אשר יצר את האדם בחכמה וחותמין ומפליא לעשות הוא שאמר איוב (איוב י׳:י׳-י״א) זכר נא כי כחומר עשיתני הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני הוא עולם שבו עומד זמן קצוב תשעה חדשים ואין לו שכל ודעת ולרצונו היה קיומו ועמידתו שם לעולם כי הוא נזון ממזון האם ובהפרדו משם הוא אנוס ומוכרח כמארז"ל (אבות פ"ד) על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כן הוא בוכה ומצטער בבאו בכאן להורות כי העוה"ז עולם הצער והמהומה. העולם השני הוא העולם הזה ויש לו בזה יתרון מעלה על העולם ההוא שבא ממנו כי בעולם הזה כשם שגופו גדל כן יגדל שכלו ותרבה חכמתו עד שהוא מתחכם בתורה ובמצות ועמהם ישיג ידיעת השם יתעלה וישיג יראתו ואהבתו ועבודתו ובכן יכיר ויתבונן יתרון המעלה שיש לו בעוה"ז על הראשון ואפי' בזה העולם שיש לו כל יתרון המעלה הזאת הוא עומד שם זמן קצוב כענין שכתוב (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמנים שנה והוא יוצא ממנו אנוס ומוכרח כמו כן אלו חיה אלף שנים כמאמר חכמינו ז"ל על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ולרצונו היה עומד שם לעולמי עד. העולם השלישי הוא העולם הבא עולם שאין לו זמן קצוב ואין לזכותו סוף ותכלית בו ישתלם לו שכר המצות והמעשים הטובים שעשה בעוה"ז שהרי הוא עולם הגמול לא עולם המעשה. ונמצא האדם הולך מטוב אל טוב מעילוי לעילוי בשלשה עולמות אלה, וזהו שרמז שלמה ע"ה בפסוק הזה ג' עולמות וביאר כי יש לכל א' יתרון גדול על חברו, והתחיל מן המעולה שבהם הוא העוה"ב ואמר טוב שם משמן טוב, יאמר גדול האוצר לנפשו אוצרות זכות לעוה"ב מן האוצר אוצרות ממון ושמן טוב שהם קניני העוה"ז כענין שכתוב (משלי כ״א:כ׳) אוצר נחמד ושמן בנוה חכם ויום המות מיום הולדו בא לומר כי כמו שיש יתרון מעלה לעוה"ב על עוה"ז כן יתרון מעלה לעולם הזה שקראו יום המות על עולם היצירה, וכלל הדבר עולם הראשון שהוא עולם היצירה הוא חשך ולא אור, והעוה"ז יש בו חשך ואור שהוא מתנהג ע"פ שני המאורות, והעוה"ב כלו אור אין בו חשך כלל:

ודרשו ז"ל חמשה שמות יש לנשמה ומצינו שהזכיר דוד ע"ה חמשה פעמים ברכי נפשי את ה' ודרשו ז"ל פ' ראשון דברכות (דף ו) הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי כנגד הקב"ה מה הקב"ה מלא את כל העולם כלו אף הנשמה מלאה כל הגוף מה הנשמה רואה ואינה נראית אף הקב"ה רואה ואינו נראה מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף הנשמה זנה את כל הגוף מה הקב"ה טהור אף הנשמה טהורה מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים תבא נשמה שיש בה חמשה דברים הללו ותשבח למי שיש בו חמשה דברים הללו, וביאור הענין מה הקב"ה מלא את כל העולם כלו אעפ"י שיש מקומות בעולם ששם מתראה כח הקב"ה יותר כענין הר סיני והר המוריה ובית אל וכיוצא בהן ואע"פ כן הוא מלא את כל העולם והוא שכתוב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. וכתיב (ד"ה ב ו) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף הנשמה מלאה את כל הגוף כי אע"פ שיש מקומות בגוף שהנשמה מתראה בהם יותר מזולתם והם איברים מיוחדים שהם המוח והלב והלשון אעפ"כ היא מלאה את כל הגוף שאין לך אבר גדול וקטן בכל איברי הגוף שאין שם כח הנשמה, ואנו רואים שהידים והרגלים הם בעלי מלאכה קיימת והמלאכות הקיימות אינן באות אלא מכח הנשמה החכמה. ולא מצינו בכל שאר בעלי חיים שיהיו בעלי מלאכה ובזו יש לאדם מותר על הבהמות והעופות, ואע"פ שאנו מוצאים העכביש והתולעת והדבורה שהם בעלי מלאכה אינה מלאכה קיימת כי לא יתכן להיות למלאכתם גמר זולתי בהבנת בני אדם וזהו ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו כלומר כאשר שם קדשו מלא העולם כלו כן כח הנשמה בכל קרב וקרב מן הגוף, מה הקב"ה רואה ואינו נראה כי א"א שיראהו עין כל בריה ואפי' מלאך ושרף וחיות הקודש וזהו שכתוב (שמות ל״ג:כ׳) כי לא יראני האדם וחי אפי' אדם החקוק על כסא הקדש אף הנשמה רואה ולא בחושים ואינה נראית כי לא תושג לעין הבשר כלל. וזהו כנגד (תהילים ק״ג:ב׳) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, כלומר שתראה ותתבונן בחסד שגמל לה השם כמו שהיא רואה כל הדברים ואינה נראית. מה הקב"ה זן את כל העולם כלו כלומר העליונים והשפלים כי השפלים נזונים משפע כחות העליונים והכחות העליונים נזונים מזיוו, אף הנשמה זנה את כל הגוף כלומר ובכחה שלא ע"י מאכל ומשתה כי כשהיא ניזונית מזיו תענוג ההשגה יש לה כח להעמיד הגוף ולזונו ימים רבים כשם שנזון משה ע"ה בהר מ' יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ק"ו הוא אם הגוף הוא מעמיד את הנפש בתוכו בסבת מזון הגוף על אחת כמה וכמה שיש כח לנפש להעמיד ולזון את הגוף בסבת מזון מאת הנפש, וכן מצינו באליהו שהיתה נפשו נזונית במזון הנפש שהיא המזון האמתי מבלעדי סבות אמצעיות והלך ארבעים יום במעט מזון גופני הוא שכתוב (מלכים א י״ט:ח׳) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה, וזהו כנגד ברכי נפשי שבסוף המזמור הזה כי מתחלה הזכיר ברכו ה' מלאכיו ברכו ה' כל צבאיו ברכו ה' כל מעשיו. הזכיר ג' עולמות ממעלה למטה כסדר ואח"כ חתם ברכי נפשי את ה' על שם שהוא ית' זן את כל העולמות ומעמידן בכחו. מה הקב"ה טהור אע"פ שהדבר מוחש לחוש העין שיש בעולם מקומות שאינן נקיים וטהורים הוא יתעלה בכל מקום טהור, והמשל ע"ז מאור השמש שהוא אחד ממשרתיו העצומים שהוא טהור ונקי על פני האשפה כאשר הוא טהור וזך על פני המים, אף הנשמה טהורה, אע"פ שיש איברים בגוף שאינם נקיים והיא מלאה את כל הגוף מפני שא"א להתלות שום לכלוך בנפש כי אין הלכלוך נתלה ודבק כי אם בגופות והיא איננה גוף ע"כ היא טהורה. וזה כנגד (תהילים ק״ד:א׳) ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת כי הדבר שאינו טהור אין לו הוד ולא הדר. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים כי כל הרוצה לחקור על ידיעתו ולעמוד על השגתו א"א לו זה אלא א"כ יכנס בחדרי החכמה, וזהו לשון רבותינו ז"ל (חגיגה פ"ב דף יד ב) ארבעה נכנסו לפרדס ולכך יצטרך לחפש חדרי החכמה חדר בתוך חדר עד שימצאנו, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים כי מי שיחקור עליה לדעת מה היא יצטרך להכניס עצמו בחדרי החכמה, והוא צריך שיתבונן שהנשמה נושאת את הגוף והיא בתוכו וחוצה לו ושאינה יסוד מן היסודות אבל היא עצם פשוט שכלי נאצל מכסא הכבוד. וזהו כנגד סוף המזמור שאמר (תהילים ק״ד:ל״ה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' להורות כי החטאים יאבדו אבל נפש הצדיק גנוזה תחת כסא הכבוד:

ובמדרש תהלים מוסיף עוד למה מקלס הקב"ה בנפש מה הנפש אין אדם יודע מקומה ובאי זה מקום היא נתונה כך הקב"ה אין כל בריה יודעת איזהו מקומו שאם חיות הקדש שהן טוענות כסא הכבוד אינן יודעות אי זהו מקומו ובאי זה מקום הוא נתון ומה הן אומרות ברוך כבוד ה' ממקומו. וכיון שלמדונו ז"ל על מעלת הנשמה השכלית יצטרך אדם להמשך אחריה ולהשתדל במצות גמילות חסדים וענין גמילות חסדים הוא לבקר חולים ולהלביש ערומים ולנחם אבלים לקבור מתים כל זה נקרא ג"ח שהאדם גומל חסד בגופו אין לממונו חלק בזה והנה אלה מדות לשם יתעלה מיוחסות. ודרשו רז"ל בפרקי רבי אליעזר גמילות חסד לאבלים מנין מהקב"ה שגמל חסד למרע"ה וקברו הוא בעצמו שנא' (דברים ל״ד:ח׳) ויקבר אותו בגי וכן כל ישראל גמלוהו חסד שנא' (שם) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, וכן גמלו חסד לאהרן שנא' (במדבר כ׳:כ״ט) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, ושבעת ימי האבל מנין אנו למדים מיעקב אבינו ע"ה שכן כתוב ביוסף בנו (בראשית נ׳:י׳) ויעש לאביו אבל שבעת ימים, גמילות חסדים לאבלים מנין מאיזבל שהיה ביתה סמוך לשוק וכל מת שהיה עובר בשוק היתה יוצאה מתוך ביתה ומכה בכפי ידיה ומקוננת בפיה ומהלכה עשר צעדות וכל חתן שהיה עובר בשוק היתה יוצאה מתוך ביתה ומצלצלת בכפיה ומקלסת בפיה ומהלכת עשר צעדות ועליה התנבא אליהו זכור לטוב (מלכים א כ״א:כ״ג) הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל והאיברים שהיו גומלים חסד לא שלטו הכלבים בהם שנא' (מלכים ב ט׳:ל״ה) וילכו לקברה ולא מצאו בה וגו'. גמילות חסד לאבלים מנין מאנשי יבש גלעד כיון שנהרג שאול אמרו אנשי יבש גלעד אותו האיש שהצילנו מחרפת בני עמון אין אנחנו חייבין לגמול לו חסד עמדו כל הגבורים שבהם והלכו כל הלילה לחומת בית שאן ולקחו את גופת שאול ואת גופת בניו מחומת בית שאן שנא' (שמואל א ל׳:ב׳) ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה. לאבלים מנחמים בלחם ויין שנא' (משלי ל״א:ו׳) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, אנשי יבש גלעד היו גומלים חסד עם שאול ועם בניו אף אני נותן לכם שכרכם לעתיד לבא. כשעתיד הקב"ה לקבץ נפוצות ישראל מארבע רוחות העולם ראשונה מקבץ חצי שבט מנשה שנא' (תהילים ס׳:ט׳) לי גלעד ולי מנשה, ואח"כ אפרים, שנא' אפרים מעוז ראשי, ואח"כ יהודה שנא' יהודה מחוקקי, לי גלעד זה אחאב מלך ישראל שמת ברמות גלעד, ולי מנשה כמשמעו, אפרים מעוז ראשי זה ירבעם בן נבט, יהודה מחוקקי זה אחיתופל, מואב סיר רחצי זה גחזי, על אדום אשליך נעלי זה דואג האדומי, עלי פלשת התרועעי אמר הקב"ה עלי לפלש להם זכות ולעשותן ריעים אלו לאלו, וכן מצינו כל יהודה וישראל שנאספו לגמול חסד ליאשיהו וכן עשה ירמיה הנביא ע"ה שנאמר (ד"ה ב לה) ויקונן ירמיהו על יאשיהו ר"מ אומר השרים אלו הלוים שעומדין על הדוכן בשיר והשרות אלו נשיהן, ר"ש אומר לא על הלוים ולא על נשיהם בלבד אמרו אלא על הנשים החכמות שנא' (ירמיהו ט׳:ט״ז) כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות וגו' ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין כן לכל זקני ישראל וגדוליהם שנ' (דברי הימים ב ל״ה:כ״ה) ויתנם לחוק על ישראל, ראה שלמה שמדת החסד גדולה לפני הקב"ה מה עשה כשבנה ביהמ"ק בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים והיו הולכים כל ישראל ויושבין בין שני שערים הללו והנכנס בשער חתנים יודעים שהוא חתן והיו אומרים לו השוכן בבית הזה הוא ישמחך בבנים ובבנות, והנכנס בשער אבלים היה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל והיו אומרים לו השוכן בבית הזה הוא ינחמך, והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה והיו אומרים לו השוכן בבית הזה הוא יתן בלבך לשמוע דברי חביריך ויתן בלב חביריך שיקרבוך, ומשחרב בהמ"ק התקינו שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין החתן ושמחים עמו ורואים האבל ויושבין עמו לארץ כדי שיצאו כל ישראל בגמילות חסדים, ובמדרש שמואל כתוב אחד אומר (שמואל כה) וימת שמואל וכתוב אחד אומר (שמואל א כ״ח:ג׳) ושמואל מת אלא שמואל מת מת ודאי וימת שמואל אין הדברים אמורין אלא לעונו של נבל שמת שמואל והוא עושה מלאכה שנא' וימת שמואל וסמיך ליה (שם כה) ואיש במעון אמר הקב"ה הכל סופדין וטופחין על לבם על מיתתו של צדיק והרשע הזה יושב ועושה מרזחין, אבל דוד מהו אומר או אני הורג או נהרג או רודף או נרדף אני הולך ועושה גמילות חסדים לצדיקים הה"ד (תהילים י״ג:ו׳) ואני בחסדך בטחתי ללמדך הכופר בגמילות חסדים ככופר בעיקר:

דרשו ז"ל במסכת סוכה בסוף פרק לולב וערבה (סוכה דף מט ב) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, עשות משפט זה הדין ואהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הכנסת כלה והוצאת המת והלא דברים ק"ו ומה דברים שדרכם לעשות בפרהסיא אמרה תורה הלנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעה עאכ"ו. אמר רבי אליעזר גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות כלן שנא' (משלי כא) עשית צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, ואמר רבי אלעזר גדול גמילות חסדים יותר מן הצדקה שנאמר (הושע י) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל קוצר ודאי אוכל. (סוכה פ"ד מט ב) ת"ר בשלשה דברים גדול גמילות חסדים יותר מן הצדקה צדקה בממונו גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. צדקה לחיים גמילות חסדים בין לחיים בין למתים. צריך אדם להזהר במדת החסד שעם מדה זו יתמשל לבוראו ית' וילך בדרכיו כי המדה הזאת היא ממדותיו ובה הוא יתעלה מנהיג עולמו. וכן אנו אומרים בתפלת יוצר המנהיג עולמו בחסד ובו נברא העולם שנא' (תהלים פט) אמרתי עולם חסד יבנה. וכל הזהיר במדת החסד הוא מי שנפשו שפלה והוא הירא את הש"י. והמדה הזו שהחזיק בה בחייו שואבת נשמתו לחיי העוה"ב והיא מחופפת עליו כעטרה לראש הוא שאמר דוד המע"ה (תהלים קג) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים:

Chapitre 4

והוא אבילות חורבן ירושלים:

משא גיא חזיון מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה (ישעיהו כ״ב:ב׳). ישעיה ע"ה התנבא בכאן על חורבן ירושלים והיה מאשים לישראל על שהיו משתדלים בכל כחם להכין כלי מלחמה כדי להשגב מן האויבים הבאים להלחם עליה ולא היו מכינים עצמם לתשובה ומע"ט לפי שעם התשובה היו יכולין להשגב מבלתי כלי מלחמה שבעולם ואינם יכולין להנצל מבלתי תשובה וע"כ התנבא עליה פורענות, ואמר משא גיא חזיון קרא לירושלים בקעה לשון שפלות. וידוע כי ירושלים גבוהה מכל הארצות וקראה הכתוב הר וצואר, הר כדכתיב (שם ב) לכו ונעלה אל הר ה', ובפרשה זו כתיב ושוע אל ההר, וצואר כדכתיב (שיר השירים ד׳:ד׳) כמגדל דוד צוארך. ודרשו ז"ל מה צואר נתון בגבהו של אדם אף בהמ"ק נתון בגבהו של עולם אבל עכשיו שנתנבא עליה חורבן קראה שפלה להורות כי תפול ממעלתה ותחזור שפלה תחת היותה גבוהה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וכענין שכתוב (במדבר כ״א:כ׳) ומבמות הגיא, ובדמיון זה המשיל את ישראל לככבים הוא שכתוב (דברים א׳:י׳) והנכם היום כככבי השמים לרוב. והמשילם ג"כ לעפר שנא' (בראשית כ״ח:י״ד) והיה זרעך כעפר הארץ ללמדך כשהם עולים עולים עד לככבים וכשהם יורדין יורדין עד עפר. מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות דרך בני המדינה כשבאים במצור מתאספים לבתים ועולים לגגות ועולים למגדלים להשגב מן האויבים הבאים עליהם, ואמר הנביא כנגד ירושלים מה לך עתה שנאספת אל הבתים ועלית אל הגגות מפני מה היה זה מפני עונך והלא אתמול תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה, כי לא יצאו לעיר להלחם עם אויביהם אלו נאספו אל העיר ומתו בתוכה ברעב והנה אינם מתי חרב אלא חללי מלחמה וכענין שכתוב (איכה ד׳:ט׳) טובים היו חללי חרב מחללי רעב ומספר נבואתו והולך (ישעיהו כ״ב:ג׳) כל קציניך נדדו יחד מקשת אוסרו (שם) ע"כ אמרתי שעו מני אמרר בבכי כי יום מהומה ומבוכה וגו' ועילם נשא אשפה, ויהי מבחר עמקיך, ויגל את מסך יהודה, ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער. פי' גלה האויב מסך יהודה שהיו סבורין שלא תבא עליהם רעת האויב מפני בהמ"ק שהיה בנחלתם והנה בא האויב בעונותם על המסך שלהם. ותבט כנגד עם ירושלים וכנגד המלך אמר האויב בא עליך הבטת אל נשק בית יער הלבנון שנתן שם שלמה מגנים ונתת עיניך בהם להביאם לירושלים כלומר הכינות עצמך למלחמה ולא לתשובה ומע"ט כלומר הבטתך היתה אל הנשק ולא אל האל (שם) כמו שנא' ולא הבטתם. (שם) ואת בקיעי עיר דוד ראיתם כי רבו ותקבצו את מי הברכה העליונה, פי' עשו בציון שהיא עיר דוד הכנות להיותם מגלגלין כל המימות למקום אחד כדי שיעשו מהן הטיט לבנין החומה. (שם) ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה, פירוש עשו ג"כ הכנות לקחת אבנים בנתיצת הבתים היתרות הנמצאות בעיר. ומקוה עשיתם בין החומותים למי הברכה הישנה ולא הבטתם אל עושיה שהיה לכם לחזור בתשובה והיא תצילכם יותר מכל ההכנות שעשיתם. כן פירש החכם רבי דוד ז"ל. והזכיר אחרי כן ג"כ (שם) ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. ענין ויקרא גזר כענין הכתוב ויקרא ה' לרעב כי לולא שנגזר חרבן בהמ"ק מן השמים לא היו האויבים יכולין לו. וכן הכתוב אומר (איכה א׳:י״ג) ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה, ובמדרש איכה אמרה ירושלים לבת בבל אלו ממרום לא עשו בי מלחמה את יכולה להלחם בי. אלו ממרום לא שלחו בי אש את היית יכולה לי, אלא אריא קטילא קטלת קרתא יקידתא יקידת קמחא טחינא טחנת שנא' (ישעיהו מ״ז:ב׳) קחי רחים וטחני קמח וטחני חטים לא נאמר אלא וטחני קמח, וזהו ששנינו בי"ז בתמוז הובקעה העיר כלו' מעצמה בגזרת שמים וע"כ אחז לשון הבקעה וכן לשון הכתוב (מלכים ב כ״ה:ד׳) ותבקע העיר, ומצינו שהמלכים לא היה בהם כח לכבשה אלא היו יראים ונרעדים להתקרב אליה ואין שום אומה מאומות העולם האמינ' בירושלי' שתבוא במצור לעולם ושתשלוט בה יד צר ואויב. וכן מצינו במדרש שאמר לו הקב"ה לנבוכדנצר עלה והחרב ירושלים אמר ולא בעא אלא מצמצמא יתי כמא דעבד בקמאי מה עשה ישב בדופני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב ירושלים ולא היה יכול לכבשה נתן הקב"ה בלבו והתחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחים ומחצה עד ששקעה כלה וכיון ששקעה כלה נכנסו האויבים על ירושלים על אותה שעה הוא אומר (איכה ד׳:י״ב) לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, הוי אומר (שם א) ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה לשון ממשלה כמו (מ"א ד) והוא רודה בכל עבר הנהר, או מלשון רדייה חרישה כדתניא חרש טורניסרופוס את ההיכל, וכן הענין מפורש במשנה תורה (דברים כ״ח:מ״ט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר זה טורנוסרופוס הרשע, אמרו במדרש איכה אשתו של טורנוסרופוס ילדה לו בן בליל תשעה באב והיו כל ישראל אבלים ומת בחנוכה אמרו ישראל נדליק או לא נדליק אמרו נדליק וכל דבעי ימטי עלן ימטי אדליקו אזלון ואמרון לישן ביש לאשתו של טורנוסרופוס אילין יהודאין כד אתיליד לך בר מתאבלין וכי מית אדליקו בוצינין שלחה ואמרה לבעלה עד דאת מכבש ברברין בא ונכבוש אילין יהודאין דמרדו בך סליק באילפא חשב למיתי בעשרה יומי ואייתיתיה רוחא בחמשא אתא ואשכחינן דעסקין בהדא פסוקא ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר אמר להו ואנא הואי נשרא דחשבית למיתי בעשרה יומי ואייתיתיה רוחא בחמשה הקיף לגיונותיו והרגן וע"ז קונן ירמיה (איכה ב) על אלה אני בוכיה וכו':

חרבן זה של בהמ"ק באי זה עון היה, כך למדונו רז"ל חרבן בית ראשון מפני מה מפני עבודה זרה, וזה מפורש בספר ירמיהו ויחזקאל, ירמיה אמר (ירמיהו ז׳:י״ח) הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוונים למלכת השמים והסך נסכים לאלהים אחרים למען הכעיסני. יחזקאל אמר (יחזקאל ח׳:ו׳) ויאמר אלי בן אדם האתה רואה מהם עושים תועבות גדולות אשר בית ישראל עושים פה לרחקה מעל מקדשי ועוד תשוב תראה תועבות גדולות וכתיב (שם) ואבא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב סביב. (שם) ושבעים איש מזקני ישראל עומדים עליהם ואיש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטרת עולה (שם) ויאמר אלי הראית בן אדם אשר זקני ישראל עושים בחשך איש בחדרי משכיתו כי אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. וכתיב (שם) עוד תשוב תראה תועבות גדולות ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם והמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש, ומספר והולך ענין החרבן עד שאמר לו הקב"ה לאותו שהיה לבוש הבדים הוא גבריאל (יחזקאל ט׳:ד׳) עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים וכתיב (שם) ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו אל תחוס עינכם ואל תחמלו זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו. והנה זה רמוז במגלת איכה (איכה א׳:א׳) היתה למס כלומר בעון ע"ז במטמוניות שנא' (יחזקאל ח׳:י״ב) ויאמר אלי בן אדם הראית מה המה עושים בית ישראל איש בחדרי משכיתו ואח"כ היו עובדים אחר הדלת שנא' (ישעיה כז) ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. ואח"כ על הגגות שנא' (צפניה א׳:ה׳) ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים, ואח"כ בגנות שנא' (ישעיהו ס״ה:ג׳) זובחים בגנות, ואח"כ בשדות שנא' (הושע י״ב:י״ב) גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי, ואח"כ על ראשי ההרים שנא' (הושע ד׳:י״ג) על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו, ואח"כ בראשי הדרכים שנא' (יחזקאל יז) אל כל ראש דרך בנית רמותיך, ואח"כ ברחובות שנא' (שם) ותבני לך גב ותעשי לך רמה בכל רחוב, ואח"כ בעיירות שנא' (ירמיהו ב׳:כ״ח) כי מספר עריך היו אלהיך יהודה, ואח"כ בחוצות שנא' (שם יג) ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת. עד מתי עד שהכניסו ע"ז בבית קדשי הקדשים שנא' (יחזקאל ח׳:ג׳) סמל הקנאה בזה בביאה מפני מארי ביתא, וז"ש הנביא ע"ה (צפניה ג׳:א׳) הוי מוראה ונגאלה העיר היונה. ואמר במדרש העיר היונה אומה שציינתיה במצות ובמעשים טובים כיונה אומה שהיה לה ללמוד מנינוה עירו של יונה נביא אחד שלחתי לנינוה החזירם בתשובה ואלו ישראל בירושלים כמה נביאים שלחתי להם שנא' (מ"ב ו) ויעד ה' בישראל וביהודה ביד נביאי כל חוזה לאמר שובו מדרכיכם הרעים וכתיב (ירמיהו ז׳:כ״ה) וישלח לכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח מאי השכם ושלוח השכם ושלוח בבקר השכם ושלוח בערב ולא שמעו. וכתי' (שם) אשר לא שמעו בקול ה' אלהים ולא לקחו מוסר בה' לא בטחה ואל אלהיה לא קרבה. ובשביל התועבות הללו באו האויבים והחריבו המקדש ושרפו ההיכל והיו הורגין העוללים ומוליכין את האבות בשבי וחזר הבית המפואר מדבר שממה ונתחללה התורה והכהונה ונסתלקה השכינה, שכן אמרו במדרש (ויקרא י״ג:מ״ה) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. ועל שפם יעטה זו בטול תורה וטמא טמא יקרא זו חורבן ראשון וחורבן שני. ירדו ישראל בשפל ומעלתם הגדולה והנשאה הושפלה והושלכה לארץ זהו שאה"כ (איכה ב׳:א׳) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ומשלו רז"ל מלה"ד למלך שהיה לו בן בכה נטלו על ארכובותיו בכה נטלו על זרועותיו בכה הרכיבו על כתפו טנף עליו השליכו לארץ ולא מחתותיה כמסקותיה מסקותיה ציבחר ציבחר ואחתותיה כולה חדא, כך (הושע י״א:ג׳) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי ואחר כך (שם י) ארכיב אפרים ואח"כ השליך משמים ארץ תפארת ישראל כיון שנפל תפארת ישראל נפלה עטרת ראשנו נפלו ישראל שנא' (ישעיהו כ״ד:כ׳) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. משל למה הדבר דומה לבני מדינה שעשו עטרה למלך והקניטוהו וסבלן והקניטוהו וסבלן אמר להם כלום אתם מכעיסים אותי אלא בשביל עטרה שעטרתם אותי הא לכון טרון באפיכון, כך אמר הקב"ה לישראל כלום אתם מכעיסין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי הא לכון טרון באפיכון הוי אומר השליך משמים ארץ תפארת ישראל הא למדת שנחרב בית ראשון מפני ע"ז. בית שני אנו בקיאים בהן שהיו חסידים ואנשי מעשה והיה נחרב מפני שנאת חנם. כך דרז"ל במדרש איכה בליל ט"ב נכנס אברהם אבינו בבית קדשי הקדשים א"ל הקב"ה (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי א"ל רבש"ע בני היכן הם אמר לו חטאו והגליתים בין האומות א"ל לא היו בהם צדיקים אמר לו עשותה המזמתה אמר לו היה לך להסתכל בטובים שבהם א"ל הרבים סגיאין בישין א"ל היה לך להסתכל בברית מילה שבבשרם א"ל חייך כפרו בה שנא' (שם) ובשר קדש יעברו מעליך ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו שנא' (שם) כי רעתכי אז תעלוזי, וכתיב (משלי י״ז:ה׳) שמח לאיד לא ינקה הא למדת שעיקר חורבן בית שני מפני שנאת חנם היה לא מפני ע"ז היה שלא היו ביניהם עובדי ע"ז אבל היו מוסרין עצמן על קדושת השם שלא לעבוד ע"ז, וכענין שדרשו רז"ל באשה אחת ושבעה בניה נטלן קיסר ונתנן לפנים משבעה קנקלים הביא הראשון ואמר לו השתחוה לצלם אמר לו ח"ו אמר לו למה א"ל מפני שכתוב (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך מיד הוציאוהו והרגוהו, הביאו לשני וא"ל השתחוה לצלם אמר לו חס ושלום א"ל למה א"ל שכך כתוב בתורתנו (שם) לא יהיה לך אלהים אחרים מיד הוציאוהו והרגוהו, הביאו לשלישי ואמר לו השתחוה לצלם וא"ל ח"ו א"ל למה א"ל כי כך כתי' (שם לד) לא תשתחוה לאל אחר מיד הוציאוהו והרגוהו, וכן הרביעי אמר (שם כב) זובח לאלהים יחרם והרגו, וכן החמישי אמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד והרגו, וכן הששי אמר (שם ז) כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא והרגו, הוציאו השביעי הקטן שבהם אמר לו קיסר בני השתחוה לצלם א"ל ח"ו א"ל מפני מה אמר לו שכך כתוב בתורתנו (שם ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים כבר נשבענו לאלהינו שאין אנו ממירין אותו באל אחר שנא' (שם כו) את ה' האמרת היום והוא נשבע לנו שאינו ממירנו באומה אחרת שנא' וה' האמירך היום, א"ל קיסר אחיך שבעו ימים וראו טובה ואתה נער לא שבעת ימים ולא ראית טובה השתחוה לצלם ואעשה לך טובות אמר לו כתוב בתורתנו (שמות ט״ו:י״ח) ה' ימלוך לעולם ועד. ואומר (תהילים י׳:ט״ז) ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו ואתם בטלים ומלכותכם בטלה בשר ודם היום חי ולמחר מת היום עשיר ומחר עני, אבל הקב"ה חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, אמר לו קיסר ראה אחיך הרוגים לעיניך הריני משליך טבעתי לארץ לפני הצלם והגביהה כדי שיאמרו הכל ששמעת לקולי, א"ל חבל עליך קיסר אם אתה מתיירא מבני אדם כמותך אני לא אתיירא ממלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא אלהי עולם, א"ל וכי יש אלוה לעולם אמר לו אללי עליך קיסר וכי עולם של הפקר ראית, א"ל וכי יש פה לאלהיכם א"ל באלהיכם כתיב (תהילים קט״ו:ה׳) פה להם ולא ידברו ובאלהינו כתיב (שם לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, אמר לו ויש עינים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתי' (שם קטו) עינים להם ולא יראו ובאלהינו כתי' (דה"ב י"ז) עיני ה' משוטטות, א"ל יש אזנים לאלהיכם א"ל באלהיכם כתי' (תהילים קט״ו:ו׳) אזנים להם ולא ישמעו ובאלהינו כתיב (מלאכי ג׳:ט״ז) ויקשב ה' וישמע, אמר לו וכי יש אף לאלהיכם א"ל באלהיכם כתי' (תהילים קט״ו:ו׳) אף להם ולא יריחון ובאלהינו כתיב (בראשית ח׳:כ״א) וירח ה' את ריח הניחוח, אמר לו וכי יש ידים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתי' (תהילים קט״ו:ז׳) ידיהם ולא ימישון ובאלהינו כתיב (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ, אמר לו וכי יש רגלים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתיב (תהילים קט״ו:ז׳) רגליהם ולא יהלכו ובאלהינו כתיב (זכריה י״ד:ד׳) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. אמר לו ויש גרון לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתיב (תהילים קט״ו:ז׳) לא יהגו בגרונם ובאלהינו כתיב (שם כט) קול ה' על המים, אמר לו אם יש כל המדות הללו באלהיכם מפני מה אינו מציל אתכם מידי כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמר לו דניאל חנניה מישאל ועזריה כשרים היו ונבוכדנצר היה מלך ראוי לעשות נס על ידו אבל אתה אינך הגון ואנו נתחייבנו מיתה לשמים אם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש למקום הרבה דובים ואריות וזאבים ונחשים ועקרבים אלא לסוף עתיד הקב"ה לפרוע ממך על דמינו מיד גזר עליו להרגו, א"ל אמו בחיי ראשך תנה בני ואחבק אותו ואנשקהו נתנו לה הניקתו חלב אמר לקיסר בחיי ראשך הרגני תחלה אמר לה איני שומע לך מפני שכתוב בתורתכם (ויקרא כ״ב:כ״ח) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אמרה לו שוטה שבעולם כבר קיימת כל המצות ולא נשאר לך אלא זו בלבד מיד צוה עליו והרגוהו. אמרה לו בני לך אצל אברהם אביכם ואמור לו כך אמרה אמי אל תזוח דעתך שבנית מזבח והעלית עליו יצחק לעולה הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלחה שבעה בנים ביום אחד ועוד שאתה נסיון ואני מעשה וכיון שנהרג שיערו חכמים שנותיו של אותו נער ונמצא בן שתי שנים וששה חדשים ושש שעות וחצי. באותה שעה צעקו אומות העולם ואמרו מה אלהיהם של אלו עושה להם שכך נהרגין עליו בכל שעה ועליהם כתוב (תהילים מ״ד:כ״ג) כי עליך הורגנו כל היום והיא עלתה על הגג והפילה עצמה ומתה לקיים מה שנא' (ירמיהו ט״ו:ט׳) אומללה יולדת השבעה ובת קול יוצא ואומר (תהילים קי״ג:ט׳) אם הבנים שמחה ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה:

חרבן זה של בית המקדש כבר נגזר עליו במדבר בענין מרגלים כשחטאו ישראל והאמינו לדבריהם ובכו בכיה של חנם כמ"ש (במדבר י״ד:א׳) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. והיתה ליל ט"ב אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, וזה שאמרו במדרש שיר השירים מי זאת עולה מן המדבר, עילויה מן המדבר, סילוקה מן המדבר, מיתתה מן המדבר. עילויה מן המדבר, תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר, כהונה מן המדבר, לוייה מן המדבר. סילוקה מן המדבר, שבמדבר נגזרה גזירה על חורבן ביהמ"ק. מיתתה מן המדבר שנא' (שם) במדבר הזה יתמו ושם ימותו, וזהו שתמצא בסדר אלה הדברים הנקרא משנה תורה שמזכיר בו משה ע"ה עלויין של ישראל ומספר החסדים הגדולים שעשה השם עמהם, והם לא כן עשו עמו ית' אבל היו מכעיסין אותו במדבר, וזהו שנא' (דברים א׳:א׳) במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל. ודברים אלו לא היו במדבר כי כבר יצאו משם ונכנסו לארץ מואב, ואין אלו שמות מקומות כי לא מנאום במסעות אבל הם מלות של תוכחות שהיה משה מוכיחן על עונותיהם שעשו במקומות מן המדבר, אמר במדבר שכך כתוב (תהילים ע״ח:מ׳) כמה ימרוהו במדבר. בערבה הוא חטא פעור שהיה בשטים בערבות מואב, מול סוף הוא שכתוב (שם קו) וימרו על ים בים סוף. בין פארן חטא המרגלים, ותפל ולבן שתפלו דברים על המן, וחצרות מחלוקתו של קרח ודבת מרים, ודי זהב הוכיחן על העגל, והא למדת שחורבן ירושלים שעליו התנבא הנביא ע"ה כבר נגזר מן המדבר:

ובמדרש (ישעיהו כ״ב:א׳) משא גיא חזיון גיא שכל החוזים מתנבאין ממנו דא"ר יוחנן כל נביא שלא נתפרש שמו ושם עירו ירושלמי הוא. ונראה לי כי דעת הירושלמי מה שקראה בקעה הוא לשבח ולמעלת העיר כי כשם שהבקעה מקבלת מי גשמים כך ירושלים מוכנת לקבל שפע הנבואה לפי ששם שער השמים ומשם באה הנבואה לנביאים וזהו שברח יונה בן אמתי לתרשיש כדי שלא תחול עליו הנבואה בארץ, (שם) כי עלית כלך לגגות אלו פרחי כהונה שנטלו המפתחות ועלו לגגו של היכל ואמרו לפניו רבש"ע הואיל ולא זכינו להיות גזברים לפניך הרי המפתחות מסורים לך וזרקום כלפי מעלה יצתה כמין פסת יד ונטלתן והם קפצו ונפלו לתוך האור שהציתו האויבים בו שהרי ביום ט"ב לערב הציתו בו האור והיה דולק והולך עד סוף עשירי, ועל זה היה אומר רבן יוחנן בן זכאי אלמלי הייתי באותו הדור קבעתיו בעשירי ומה שהוקבע בתשיעי משום דאתחולי פורענותא עיקר. ועז"א הכתוב (ירמיהו ו׳:ד׳) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. ועל זה קונן ישעיה משא גיא חזיון מה לך איפה כי עלית כלך לגגות, ואף מלאכי השרת נתקבצו כתות כתות ועשו שורות שורות של הספד ומה היו אומרים (ישעיהו ל״ג:ח׳) נשמו מסילות שבת עובר אורח הפר ברית מאס ערים לא חשב אנוש. נשמו מסילות אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מסילות שתקנת לירושלים שלא יהיו עוברי דרכים פוסקים ממנו היאך היו שממה. שבת עובר אורח אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה דרכים שהיו ישראל עוברים בהם בחגים היאך שבתו. הפר ברית אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה הופר בריתו של אברהם אבינו שעל ידו נתישבה עולם ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון קונה שמים וארץ. מאס ערים אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מאסת ירושלים וציון לאחר שבחרת בהם הה"ד (ירמיהו י״ד:י״ט) המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך. לא חשב אנוש אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה אפי' כדור אנוש שהיה ראש לעובדי ע"ז לא חשבת את ישראל, וז"ש (ישעיהו ל״ג:ז׳) הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, ואף הקב"ה מקרקר עליהם כתרנגולין שנא' מקרקר קיר ושוע אל ההר וכתיב ויקרא ה' ביום ההוא לבכי ולמספד. ועל חומר האבלות הראוי לכל ישראל על חורבן בית המקדש החמירו רז"ל בט"ב לפי שבו חרב הבית בראשונה ובשניה ושקולה כיום הכפורים ואפי' להושיט אצבעו במים אסור. ובפירוש אמרו עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביוה"כ והוא הדין שמתענין ומשלימין בט"ב. וכל המתאבל והמצטער בתשעה באב עם הצבור זוכה לראות בנחמת צבור שנאמר (שם סו) שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה: